בטבעת זו | רפי שפירא | איור מאת יעקב גוטרמן

את היד ההיא, לא ישכחו חמישה עשר ילדים מבועתים, בשנות העשור לחייהם. אט, אט, בסיוע הלמות הגוף הכבד מחוץ לבית הכיסא, הזדחלה פנימה מבעד לחריץ שהלך והתרחב, כף יד גדולה, דשנת אצבעות, המחוברת למוטה אימתנית ושעירה. אך מכל אותה "יד עשו" זכורה לנו בעיקר האמה, יותר נכון הטבעת הזהובה הכורכת אותה. גלגל הזמן, אין בו כדי לקהות באותה פלצות הבלולה באנדרנלין פרחחי של ילדים משולהבים.

אך לא נקדים מאוחר על המוקדם, נחטט בזיכרוננו לפי סדר הדברים, על-פי ניתוח הנסיבות.
ככל שמדובר ב"דרך גבר בעלמה", נטעו בנו הורינו-מחנכינו עולם מושגים פוריטני עם כסות מדעית. לא דובר ולא נרמז על הדבר, ולו קורטוב של הנאה וריגוש. את אלה סיפקו לנו חילק'ה ופרי ההרבעה שבטיפולו, "שחורי" החמור שפרק כל עול בראותו אתון מזדמנת והכלבים ש"חוברו להם יחדיו" בלי יכולת הינתקות. לא יכולנו בשום-פנים לתרגם את ה"גסויות" האלה לאורחות חיי אנוש. דיבורם של ותיקינו נקי ורהוט (לך תדע מה גלגלה לשונם ביידיש או פולנית) שזור במילות קוד מעודנות. הדסה סיפרה לנו שכדי לא ללדת ילדים, על הגבר ללבוש "גומיון" והנועז שבמורים, חנן, ריתק את ילדי כיתתו בתיאור מעשה האהבה: החבר והחבירה מתחבקים ממושכות, אהבתם גדלה והולכת ככל שנימשך החיבוק, ואז, כשהאהבה גדולה מאוד, מעביר הבחור גרגר לבחורה". על "אמצעי השינוע" ו"כלי העבודה" ייחדו אך במעט את הדיבור, ובסומק של קולטורה.
על- כן, מה רבתה הפתעתנו, מה עצמה ריגשתנו עם הגילוי המדהים שזימנו לנו חכים ואהובתו ה"ברווזה" (כך כינינו אותה).

וובל (כינוי לצריף חד-חדרי) קטן ובלה מזוקן שכן בין "הגן החדש" ו"בית-תומר". ישן עד- כדי- כך שנבעו בו חרכים רחבים דיים להצצה. ערב אחד, בלכתנו ל"השכבה", קלטה אוזני ואוזנה של שותפתי למעשי קונדס רבים (לא אספק סקרנותו של איש מהקוראים בהסגרת שמות חברי) אנקות סבל ומלמולים סתומים המעידים על מצוקה הולכת וגוברת.

חוש הצדק הטבעי שהוקנה לנו משחר ילדותנו כבני חברה משימתית ונחלצת, החיש את מבטינו לאותם חרכים הפעורים לשימושנו. מה נורא החיזיון שנגלה לעינינו: חכים, החשמלאי גדל המידות מההשלמה המצרית, עומס את כובד משקלו על חברתו "הברווזה", ה"פוציק" (כינוי עדין לתחת) שלו עולה ויורד בעוצמה מפוקקת עצמות ו…שומו שמיים! ה"פיפי" שלו עושה לה דברים "לא יפים". והברווזה צורחת וגונחת, מנסה בכוחותיה הדלים להכותו ולשורטו. מה זה? לא יכולנו להאמין שבין "הגדולים" יכולות להתרחש סצנות אלימות כאלה, ועוד חבר שיתאכזר ככה לחבירה? בקיבוץ?!
אצנו לחברינו וחלקנו עמם את שראו עינינו. האם לקרוא לעזרתה של הברווזה, להסגיר את מעשה האכזריות לגדולים ולהעניש את חכים? ידידנו מ"זית" המבוגר קמעה מאתנו איזן בחיוך יודע סוד את ה"תמונה" והחכים אותנו בפירוש אחר ו"גס" מאד להתרחשות. נוח היה לנו לקבל את הסבריו שכן, מכאן ואילך, ב"משמרות צניעות" היינו מציצים חדשות לערבים מבעד לחרכים. עד כדי כך רב הביקוש לאותם חרכים חורכי עיניים אלה, שבערב אחד, מחמת התגודדות המונית מדי שלוותה במרפקנות קולנית, ניפנה חכים לפתע מ"מעשה הבריאה", להיפרע מאתנו, אחת ולתמיד. אחוזי חלחלה גמאנו את 100 המטר במהירות לא תיאמן, להסתופף מאחורי הדלת היחידה המצוידת בסגר, דלת בית הכסא. הלמות לבבותינו הרכים נשמעה בבירור, מנסים להבליע את נשימותינו הרמות, חמישה עשר זאטוטים וזאטוטות, בקיטון אחד קטון. ואז החלו הלמויות "אייל ניגוח" על הדלת, אחת ועוד אחת. בכל כוחותינו סייענו למנעול לעמוד בפרץ אך הוא נעקר כגבעול חמציץ תחת עומס גופו (המוכר לנו כל-כך), של חכים. ואז, היא הופיעה, אותה "יד עשו", ונתנה את האות לפרץ וצווחה ושוועה לעזרה. והטבעת, כמו מהפנטת, נצרבת במוחותינו מכאן ועד עולם. ירון הצליח לחמוק מהחלון וכל השאר התחרו זה בזו בעוצמת הזעקות. דבר לא הועיל. הזרוע הנטויה כבר שכנה כולה בתאנו, ובהלמות אחרונה נפערה הדלת כולה. חכים מולנו, שפתו רוטטת מעלבון ומחימה, אנו מסוככים על פנינו בציפייה לברד חבטות על ראשנו. עוד נשימה, עוד סינון קללה בין שפתיו והוא נפנה אל ה"שעלטר" החשמלי שבקיר, מוציא תיל-נחושת מכיסו וכהרף עין מחולל בביתנו "קורצשלוס". מפלטם האחרון של ילדי הלינה המשותפת, מנורת המרפסת, כבתה , מפקירה אותנו לחסדי השדים והמכשפות ורחמי ה"מסתננים".
שנים רבות חלפו מאז, וכל אחד מהחמישה- עשר ידע עדיין "לתת סימנים" באותו אירוע, באותה היד, באותה הטבעת.
וחכים, מה אתו? ממקור ראשון שבראשונים נודע שהוא חי ביבשת רחוקה, סמכות רוחנית עליונה בעולמה של תורה, כאז כן עתה, מורה נבוכים, בעליונים ובתחתונים.