״והכל באשמתך מר חופי״ | רמי צינס
אתמול, באירוע ציון שנה
לפטירתו של הנפח-אמן הבינלאומי,
המורה של הנפחים,
קיבוץ עין שמר,
אורי חופי ז״ל,
הושמעו פרקים מהביוגרפיה שלו שכתבתי
במהלך שנת חייו האחרונה.
בסוף האירוע
ניגש אלי בעיניים דומעות
בחור שלא הכרתי
ואמר לי שחש כאילו
שמע שוב את קולו של חופי
דרך הסיפורים,
מה שגרם לו התרגשות גדולה וגעגוע.
מירב, בתו של חופי,
הקריאה פרק מתוך הספר,
העוסק בתקופה בה לימד
בבית ספר לאמנויות בברלין,
הפרק הקרוי: ״והכול באשמתך מר חופי״
***
עבודתי בברלין זימנה לי גם מפגשים טעונים, דואליים –
מורכבויות אנושיות שהחיים מלאים בהן.
יום אחד הופיע בסדנא שלי בברלין
בחור בעל חזות 'ארית' –
ממש כמו שהנאצים דמיינו. בלונדיני, גבוה ויפה.
תוך כדי עבודה שאלתי אותו שאלות
לגבי תחום עיסוקו ואיך הגיע אלי.
הוא סיפר לי שלימד מלאכה בבית ספר מיוחד
לאנשים פגועי ראש. בכך קנה מיד את ליבי.
בסיומו של הקורס ישבנו כולנו על המרפסת,
הסטודנטים ואני, וכמיטב המסורת
סיכמנו את הקורס, אכלנו נקניקיות ושתינו.
להפתעתי הבחנתי שמעיניו של הבחור זולגות דמעות.
"מה קרה," שאלתי, "למה אתה בוכה?"
הוא מוריד את המשקפיים, ותוך שמנגב אותן, אומר לי:
"נראה שהגיע הזמן לספר לך את הסיפור שלי."
הוא משתהה לרגע ואז מספר.
"אני גר בעיר נמל בצפון גרמניה אצל ההורים שלי.
כשאמרתי להם שנרשמתי לקורס בברלין,
שאלו אותי מדוע. מדוע אני הולך לעיר האיומה הזאת.
אין מספיק נפחים באזור שלנו?
ואז אמרתי להם שמגיע לכאן נפח מאד מיוחד ושיש לו שיטות חדשות.
והם שאלו אותי: מי זה הנפח הזה. ואני אמרתי שקוראים לו אורי חופי והוא מישראל.
כשהם שמעו שאני רוצה ללמוד אצל יהודי הם פשוט השתגעו.
ישראל? יהודי? אתה רוצה ללמוד אצל יהודי?
לא במשפחה שלנו!!!"
הוריו של הבחור, כך סיפר, חברים בתנועה ניאו-נאצית,
וזו אינה גחמה אלא מסורת.
"הסבא שלי", סיפר, "היה קצין באיינזץ-גרופן. הוא התנדב לרצוח יהודים. וההורים שלי, הם ישנים תחת דגל עם צלב קרס התלוי על הקיר.
אבל באותם רגעים, כשהסתכלו עלי בבוז,
אמרתי להם שגרמניה שלהם כבר לא קיימת, וגם לא תחזור. ושאני נוסע ללמוד אצל היהודי הזה ושהם יכולים ללכת לעזאזל."
הוא ניגב את עיניו והמשיך.
"...ומר חופי. אלו ההורים שלי ואני אוהב אותם. אין לי הורים אחרים אבל עכשיו אני לא יודע איך אני חוזר הבייתה. והכל באשמתך."
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!