דברים שאמרתי הערב בפתיחת הסדר הקיבוצי בעין שמר | רקפת זוהר

חג שמחת תורה הביא איתו השנה שבר גדול, אובדן בנפש, חורבן יישובים, מפגש פנים אל פנים עם רוע ואכזריות, אך גם מסירות נפש ואחווה שלא הייתה כמוה. חצי שנה חלפה ואנחנו עדיין מחפשים את דרכנו.

לפני אלפיים שנה, בעקבות חורבן בית המקדש והתרסקות הישוב היהודי בארץ, השתמשו אבותינו בכל תושייתם וכושר המצאתם כדי לייצר סדר חדש בתוך החורבן. הם ידעו מזמן את מה שהפסיכולוגיה המודרנית אומרת היום: הטראומה מנפצת את המציאות ומנתקת אותנו מעצמנו, וכלי מרכזי בהתמודדות עם הטראומה הוא הסדר הפשוט והקשר אל החושים הבסיסיים שלנו.

וזה בדיוק מה שמציע לנו סדר פסח, ממש כמו שמעיד עליו שמו: לערב אחד יש לנו סדר, טקס מוכר שבו ניתן להיאחז בימים של תוהו. טקס שמדבר אל כל החושים: מגע בגדי החג על הגוף, השיבולים הירוקות בידי הילדים, תחושת המצה הנשברת, מתיקות החרוסת, הצלילים המוכרים של שירי החג, והסיפור העתיק שמתחיל בעבדות ומסתיים בגאולה – כל אלה הם מתכון לנחמה ולתקווה.

ולכן אנחנו לא מוותרים, ומקיימים הערב את המצווה לספר ביציאת מצרים, לחגוג את האביב ואת כושר ההתחדשות האדיר הטמון בטבע ובנו, ולהזכיר כי החירות היא זכותם המולדת של כל באי עולם, ובראשם החטופים שלנו, שלכבודם ערכנו הערב לא כיסא אחד אלא שולחן שלם, ריק מאוכל ומלא בתפילות.

אז גם אם המלים חג שמח לא מסתדרות לנו בפה, נודה הערב על היחד הקיבוצי, על כוחנו כקהילה, נודה על הפריחה המשתגעת סביבנו כאילו לא הייתה מלחמה בעולם, נודה על היש הרב, ונייחל בכל לבנו שיבואו ימים בסליחה ובחסד, שישובו בנים ובנות לגבולם, שישוב השקט ללב ויבואו חגים שנוכל בם לשמוח, ונוכל ונוכל לאהוב.

*

בתמונה: קיבוץ ברעם ערב החג, פורח, יפהפה ונטוש.