המלחמה שנדחקה מהתודעה | מרה אבנר
08/10/2020
גם אם על פניו נראה שהקורונה השתלטה לנו על כל פינה בחיים ובתודעה הציבורית ...אני זוכרת, ולעולם לא אשכח,
לפני 47 שנה זה קרה,
המלחמה הארורה ההיא,
אוקטובר 1973
2,222 צעירים איבדו את חייהם,
מספר מוזר, לא נתפס ומצמרר
אני נוברת באתר יזכור לחללי מערכות ישראל,
מתבוננת בצילומי הפנים הצעירות,
נוטפות חיים ושמחות,
עולמות שלמים שנקטפו אחד אחרי השני,
בכמויות,
לא נתפס,
כל אחד עולם ומלואו,
כל אחד וסיפור משפחה שלמה שנהרסה,
כל אחד ושביל השכול והכאב שנשאר,
פצע שלעולם לא מגליד לגמרי,
הדמעות חונקות בגרון
הייתי נערה בת 13, צעירה מאוד ותמימה,
אז הזוועות היו בעיקר בסיפורים ובאגדות, רחוק מאוד
כילדים, למזלנו, זכינו אז לחיות מנותקים,
בזמנים שלא היה אינטרנט
והטלוויזיה בתחילת דרכה הייתה מאוד לא ממכרת
גרתי אז בבאר שבע, שכונה ב', רחוב שניאור 8/10
ממול לבניין שלנו הייתה חטיבת הביניים "יעלים",
הבית-ספר שלי אשר הפך בכל יום כיפור לבית כנסת גדול שכונתי,
מאות קולות המתפללים בקעו מחלונות הכיתות,
זכור לי במיוחד קול התפילה של ילד קטן מאוד,
כמו זמיר שהצליח לבקוע, עבור המתפללים, את שערי שמים
ואז בסביבות השעה אחת בצהרים
בזמן שהעולם מושבת, שהאוויר מוצף קדושה, תענית ותפילה,
ההזעקה העולה יורדת,
המצמררת,
המחרידה,
החדה,
בוקעת אוזניים ומשתקת,
ביום הכי קדוש שלנו,
העולם נדם,
גם ציוצם של הציפורים זכור לי ... נדמו
לקחו דקות מועטות עד ששיירת רכבי צבא הופיעה בכביש הראשי
וחיילים נכנסו לבית הספר להוציא, גם בכוח את המתפללים
אנשים ייצאו לרחובות בבהלה,
הפחד, הבלבול, החרדה
ובעיקר זכור לי העלבון הצורם
שני בני משפחה שלי קטפה המלחמה הארורה ההיא.
שני בחורים צעירים בתחילת פריחתם,
אוהבי חיים, טובי לב,
בנים מסורים וחיילים נאמנים
שגויסו כמו אלפים רבים,
למלחמת ההישרדות ארוכת השנים והנקובה מדם של מדינתו הצעירה.
ואלו הם:
גיורא,
בנם האהוב והצעיר מבין 3 אחים לדודים שלי רחל ואריאל גור ז"ל.
אהב ספורט ונלהב בעיקר למשחק הכדורגל.
בקיבוץ מפלסים בה גדל היה פעיל בתנועת הנוער.
הוא אהב מאוד את הארץ ואת נופיה והרבה לטייל בה.
כמו כן אהב לקרוא בספרי שירה, ולהאזין למוסיקת פופ.
באתר היזכור כתוב: "גיורא מילא את תפקידו בצורה הראויה לציון מיוחד, תוך הקרבה וחירוף נפש בקרב"
יוסי,
בן יחיד להוריו, לובה ופסח דוידזון היקרים ז"ל.
את יוסי פגשתי לראשונה כילדה לפני המלחמה, במפגש משפחתי בודד,
עלם חן גבוה ומרשים. החלפנו אז מעט מאוד מילים,
שיחה בין ילדה בת 11 עם בחור בתחילת שנות ה-20.
לא זכור לי על מה דברנו, רק זכור לי כמה שהוא היה מרשים, גבוה ונאה.
בעצם את יוסי זכיתי להכיר לעומק שנים לאחר מותו, דרך הוריו הנפלאים, לובה ופסח האהובים, בתחילת שנות השמונים.
באותה העת דני ואנוכי היינו בתחילת דרכנו כזוג צעיר, כשקבענו את מעוננו בירושלים.
גרנו אז בקריית מנחם, רחובות מספר מביתם של הוריו של יוסי.
ראינו חובה מוסרית לבוא לבקר, חובה שהפכה עם הזמן לזכות ומצווה שבצענו באהבה גדולה.
לובה ופסח, אנשים עם לב ענק, צנועים וכנועים למסע אבל שקט, מיוסר וארוך, שכבה את חייהם לאחר מסע גסיסה נפשי איטי.
יוסי בחייו ובמותו היה מאור עיניהם, היה עבורם כל העולם ומלואו.
זכור לי כשהיינו באים לבקרם בקריית יובל, עם בננו הבכור צור, שהיה אז כבן שנה, תמיד פתחו לנו את דלת ביתם באהבה גדולה ובציפייה שנושיע אותם ולו במעט מהבדידות,
לקבל נחמה ולחלוק עמם כמה רגעי שמחה ואהבה מצורי הקטן שלנו שיידע תמיד לתת חיבוקים ואהבה לזוג הגלמוד.
זכור לי, שבכל המפגשים יוסי תמיד נכח, בסיפורים, בתמונות, בספרים, מחברות, אלבומים,
חדרו שהיה מסודר כך שכאילו עוד רגע והוא יכנס ויחבק את הוריו,
זכור לי הדיבור על יוסי בזמן הווה על אף שזה שנים כבר היה עבר,
ביתם של לובה ופסח שהפך מוזאון חי בו הונצחו חיים שנגדו בשיאם.
יהיה זכרונם וזיכרון הוריהם נצור בלב ובעץ החיים,
סמל ראשון
גיורא גור גורסדבן רחל ואריאל
נפל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (09.10.1973)
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל
רב סמל
יוסף דוידזוןבן לובה ופסח
נפל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973)
בן 25 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!