על ספסל הלימודים - דברים שהיו | 1987 | ניבי מרקם ז"ל

לא פעם שואלים אותי מדוע אינך הולך ללמוד באקדמיה, מדוע שלא תיקח איזה קורס כתלמיד שלא מן המניין, או תלמיד שומע באיזה אוניברסיטה? אפילו פעם זכיתי להזמנה אישית מפרופסור כלשהו באוניברסיטה כלשהי, איש עמוס לעייפה בחשיבות מכבידה. מאותם אקדמאים ששמם ממלא מדפים בספריות, ספרים בתוליים לא ידעם איש.

האמת, קשה לי להסביר לאנשים שהלימוד הוא משאת נפשם ותענוגם, שלא לדבר

על כאלה ההופכים למלמדים ולא כל שכן מתפרנסים ממקצוע ההוראה.

לא, אינני מזלזל חו"ח בלמדנות ומלמדים, אך אני לכשעצמי רואה בלימוד ובישיבה על ספסל הלימוד עונש. פשוט עונש, עינוי עצמי, התאכזרות קשה ומכאיבה, עקידה אל שולחן העינויים, ולא אוסיף.

מכיוון שגיליתי שתחושה כזאת שלי כאשר אני מבטא אותה בפני אותם דורשי טובתי מתקבלת בפליאה במקרה הטוב ובמקרים אחרים בבוז, באי אמון, בליגלוג ולפעמים אפילו בכעס, החלטתי לחקור את עברי ולנבור בזיכרונותי שמא אצליח לדלות פיסות מידע שירכיבו איזו תמונת פאזל אשר אלמד ממנה מדוע הלימוד כואב לי. מהורי שמעתי את הקלישאה שבאוזני הייתה תמיד כשוט מצליף: "לא הביישן למד", אך אני רחמנא ליצלן, בן ביישנים זה דור עשירי.

ליד שולחן אני אוהב לאכול ולשתות. ברגע שיושיבוני אל הספסל מהר מאוד אמצא את עצמי חולם בהקיץ כשבערפל חלומי מבעד לאותו צעיף שומע הייתי זימזום המיה של מורה לתלמידים. מדי פעם הייתי נעור שעה שהעיפרון היה נשמט מידי ומתגלגל על השולחן ונוחת על הריצפה.

כאן חובה עלי להסביר: הייתי ילד שמן, לא סתם שמן, שמן מאוד, אוהב אוכל ושינה דובית. האכילה העסיקה אותי במשך רוב שעות היום וכמובן שהדבר השפיע על גמישות וזריזות הגוף, מגושמות הזדחלתי תחת  השולחן תוך שאני פוגע בשכן מימין ובשכנתי משמאל, כיסא שמזמן איבד את אותו גומי בולם זעזועים וחריקות, חורק צורמנית שעה שהוא נדחף לאחור. אט אט אני מפנה מקום. סוף סוף העפרון ביד ואפשר לחזור אל גן עדן החלומות, אך תלונות השכנים והמהומה שנותרה בעקבות

 

העפרון הנופל הביאה אותי אל סף ההעפה מהכיתה, פעולה שלא הייתה מצערת כלל וכלל. ברגע שנתבקשנו לכתוב במחברת ואני כמובן נאלצתי לחדד את העיפרון שחוטמו נשבר, הרעש שנגרם כתוצאה מחיפוש המחדד הביא לתוצאה המיוחלת. אני בחוץ. בחוץ הפכתי קל כנוצה, רדפתי ציפורי שיר וחרדונים, לטאות, פרפרים. שעות רבות הייתי מבלה במתבן שליד הרפת.

אל הארוחות חזרתי מבוייש ומושפל, נזוף יושב סגור בעולמי שלי.

בכיתה ד' מחלקים חלילים. מלא גאווה הייתי בקבלי את החליל יחד עם כל הילדים. חליל שחור מבריק בעל שורה ארוכה של חרירים עגולים שמעליהם חרוטה דמות ציפור זמיר וכתובת מוזהבת "זמיר עדין". שקית בד שבתוכה שרביט לניקוי ומברשת רכה. נשפתי בפיה והנה זה מנגן. לאחר כמה נשיפות החל טיפטוף נוזלים מקצה החליל ואז אפשר לפרק ולנקות בעזרת המברשת ושוב להרכיב, איזה כיף! מחר תמסרו את שקיות החלילים לאמהות שירקמו עליהן את שמכם. לשלב הזה לא הגעתי, עוד באותו יום שברתי את החליל. בזה הסתכמה השכלתי המוזיקלית. פשוט החבאתי את החליל תחת שטיח הכיסוי של המיטה, שלא יילך לאיבוד וחו"ח לא יילקח ע"י אחד הילדים. ימים אחר כך בפיזור דעת מוחלט התיישבתי עליו.

הרבה לפני החליל לימדו אותנו שיעורי ריתמיקה. את שיעורי הריתמיקה דווקא אהבתי. אהבתי? עד הרגע שהגיע תורי לקפוץ קפיצת איילה: ראש זקוף, לאחור, מבט לפנים, חזה נפוח, ידיים לצדדים מתוחות לאחור. ברך ימין למעלה, יותר גבוה רגל שמאל מתוחה לאחור בזינוקים לאורך הכיתה או בחוץ על משטח הדשא. לקול צחוק אכזר של הקהל שרגע לפני כן הייתי אני בין צופיו הנהנים.

את שיעורי הריתמיקה אהבתי בזכות המורה. כשהיא הייתה קופצת קפיצת איילה, עיניי היו יוצאות מארובותיהן בתדהמה ובפליאה, גרוני התייבש כנייר, הלמות חזקה בחזה, הייתי משותק מעוצם החוויה. רגליה הצחות בלובנן הדוקות בגומי מכנסיים כחול הפועל. החיוך הרחב על שפתיה והאיילה מקפצת באמונה ובשאפתנות שטלטלו מעלה מטה זוג שדיים אדיר "רד עלה עלה ורד" עם כל ניתור. חופשיים ומשוחררים כסייחים ביום אביב ראשון ואנו הילדים מהופנטים כתרנגולות שמותחים קו מזוגזג אל מול עיניהן והן מנסות להבין פשרו של זיגזג זה. שעה שהייתה כופפת בתרגילי כפוף-זקוף. מעולם לא הצלחתי להיות בקצב. תמיד כשהיא מורתי הייתה בכפוף, הייתי אני למעלה, נועץ עיניים בזקוף. כלום אשמתי היא שגם במקצוע זה שמיועד לפיתוח הקצב, גמישות הגוף ושיחרור, השגתי תוצאות הפוכות,

 

הקצב היה בקונטרפונקט, הגמישות הפכה לקשות והשיחרור הפכני לאסיר של הזיות בוסר.

בימי בית הספר זכור לי רק מורה אחד ממין זכר וכל השאר מורות ומטפלות. ודווקא את המורה הזה אהבתי והייתי שותה בצמא את המים הרכים הנובעים מפיו שעה שחולמנית היה ניצב אל מול הכיתה ומספר סיפורי אבות וכיבושי ארץ בימים ההם ובזמן הזה. המורה היה איש גבוה בעל פנים רזות ושער ממריא לאחור כקפיצים שחורים פורץ ממצח גבוה כאילו נדחף ברוח עזה. אף נישרי, שפתיים קמוצות דקות, מדבר היה בשפתיים סגורות ואני מתפלא הייתי כיצד בוקעות להן המילים החוצה. עיניו היו משולשות שבקודקודן גבות עבותות עמוקות עמוקות היו העיניים כחורים שחורים שניצנוץ גחלת ניצחית היה מאיר מתוכן. בימים חמים היה לבוש במכנסי חקי קצרים שחשפו רגליים ארוכות ומצולקות נעולות בנעלי צנחנים אדומות.

במלחמה נפצע ומדי פעם כשהיינו יוצאים עמו אל הטבע לטיולים ארוכים ראיתי כיצד היה נושך את שפתיו בכאב שעה שהציקו לו רסיסי המתכת השקועים בבשרו.

הייתי יושב מקשיב לסיפוריו ומייד נעטף בחלומות שבו אני רואה את מורי הגיבור בדמות אהוד בן גרא או בדמותו של כלב בן יפונה מרגל בארץ או כיהושוע בן נון כובש ומנצח. אגב את סיפורי התנ"ך היכרתי היטב מתוך התנ"ך בתמונות שהיה בביתנו ותודתי לגוסטב דורה ולשאול אבי שפירש בסיפור את התמונות. היה זה מתכון עשיר ללימודי התנ"ך וכך הייתי יכול לחלום בשיעורי התנ"ך את חלומותי המתוקים.

בעייה יותר גדולה הייתה בשיעורי החשבון. שיעורים אלה היו עבורי פח יקוש וחור אפל ושחור ועל כן נשלחתי מהר מאוד אל המ"מית, שאתייחס אליה בהמשך.

למורי היחיד הלוחם הנערץ הייתה מגרעת אחת והיא : המורה לציור שהייתה אישתו, אישה יפה בעלת שער שחור וגולש ששומה שחורה התנוססה מעל שפתה העליונה וקוראת תיגר על יופייה. תמיד חשדתי שאותה שומה היא שגרמה לה למורה לציור להתפרצויות הזעם האכזריות זאת מכיוון שבשעת רוגזה היו מזדקרים הזיפים על שומתה ואנו הזאטוטים היינו בהולים מתכווצים אל כסאות העץ מבקשים להיחבא מחמת הזעם. בוקר אחד חורפי המורה איחר לבוא לכיתה. נשלחתי ע"י המטפלת לקרוא לו מחדרו שנמצא בבית הקומותיים בחדר האחרון שבקומה העליונה. כלומר כדי להגיע אל החדר היה עלי לעלות במדרגות וללכת לאורך מסדרון עד קצהו ושם עמדתי מקשיב בהלמות לב לקולות שבאו מבפנים, קולות שלא ידעתי פישרם אך נשמעו לאוזני הילד כנשיפות ואנחות של אדם

 

במצוקה. בחיל ורעד הושטתי יד והדפתי קלות את הדלת שלא הייתה נעולה. ניצבתי מאובן ללא יכולת להוציא מילה מפי. המראה שניגלה לעיני היה גורלי לגבי המשך לימודי בשני תחומים בציור ובנושא. המורה הלוחם יהושע בן נון, אהוד בן גרא איש הפלמ"ח, גוהר על המורה לציור שפניה ניראו לבנים כחלב שקועים בביצת שערה השופע הביטה בי מורתי שוכבת על גבה וחייכה בחיוך רך. רגליי נזלו נמסו. לפתע הבחין בי המורה החובט הזדקף בקפיצה עוטף בסדין את גופו ואני השפלתי מבט וראיתי אוהלו וחשבתי: ברח ילד ברח, אך רגלי "מוסמרו" לריצפה, קפאתי ללא ניע, והוא ניגש אלי, טפח על שכמי. מייד אני בא. קולו השקט וידו המרגיעה שיגרה אותי כושל חזרה לבית הילדים וסוד כמוס נצור בתוכי.

בשיעור לציור שהתקיים באותו היום ציירתי עיגול גדול לבן וסביבו הכל שחור. המורה שבחנה את יצירתי לקחה אותו בשתי ידיה ניצבה אל מול פני הכיתה ואמרה: אתם רואים ילדים את הציור הזה, זה אה אה וקרעה את הדף. בלילה ישנתי וחלמתי שאני הולך לבית השימוש בהסתכלי אל תוך האסלה ראיתי משתקפים במים הזכים את פני המורה המעוטרות באותה שומה הטופחת. התעוררתי מאוחר כשמשקולת מעיקה בפיז'מתי. יותר לא ציירתי ובשיעורי התנ"ך שעה שהייתי שוקע בהזיותיי לא משו מעיניי מראה המורה הגוהר, הסדין והאוהל נעלמו נמוגו כלא היו יהושעו בן נון, כלב בן יפונה, אהוד בן גרא, גדעון וברק בן אבינועם וכל גיבורי הפלמ"ח וההגנה.

חשבון מעולם לא ידעתי ולא אדע יותר מארבע פעולות חשבון. כפי שהיינו אומרים: ועוד, פחות, כפל וחילוק. אינני יכול לגנות איש ולהאשים לא את מוריי ולא את מורותי, אך כך רצה הגורל והלימודים מתעקשים שלא לחדור אל תוך גולגולתי אותה קופסת קסמים של חלומות.

כבר הזכרתי כי ללימודי החשבון נדרשה לי עזרה לימודית, מורה מיוחדת כך היה נהוג ונהוג עד היום. תלמיד מתקשה ייטיב ללמוד אצל מורה מיוחדת עד אשר ידביק את הקצב ויוכל להשתחרר מתלותו בממ"ית ולשוב להיות כשאר האדם.

חדר הממ"ית היה בצריף בודד, חדר קטן וצפוף שבמרכזו שולחן. הממ"ית הייתה אישה טובה וחמה שידעה לשעשע אותי במעשיות שונות. למרות שחיבבתיה, קשה היה לי לבוא אל צריפה וזה משום הריח הקשה והאוויר הדחוס ששרר בצריף. מורה זאת הייתה מעשנת בשרשרת. אפר הסיגריה היה נושר על הספרים והמחברות, העשן היה צורב את נחירי ומדמיע את עיניי, לא פעם חשתי בחילה ורצון להקיא

 

בשעה שיצאתי משיעור איתה פעם אחת אף הקאתי בפתח הצריף והממ"ית שראתה את חיוורוני ליוותה אותי למיטה בחמימות רבה: אולי אתה חולה, אתה חיוור כל כך. דבר אחד אהבתי במיוחד אצלה ואלה כדורי המסטיק הצבעוניים העגולים המתקתקים שהייתי זוכה בהם בסיומו של כל שיעור ואכן הייתי על פי דעתי לפחות ראוי למתת זאת. אף על פי שמלכתחילה נועדו כדורים אלה לשמש כדורי מרץ לתלמיד שזכה בהישג לימודי כלשהו, אך אני כיוון שלהישגים לא הגעתי זכיתי במסטיק כשהצלחתי להחזיק מעמד עד סוף השיעור מבלי שאברח החוצה אל האוויר החופשי.

אחרי העניין עם ההקאה החליטו לשלוח אותי לאישה אחת, בת"א, אישה שצריכים לשחק אצלה וזה נחמד. מציירם ומרכיבים הרכבות ובונים מקוביות ובסוף קונים סוכריה על מקל בחנות. נסעתי עם אחת המורות, כל הדרך לא דיברה או לפחות לא זכורים לי כל חילופי דברים ביני לבינה.

הגענו לת"א ומצאנו את הבית בדירה פרטית, מדרגות צהובות והייתה הרגשה של קרירות מצמררת. על הדלת היה כתוב: ד"ר פורת – פסיכולוגית. עשיתי עצמי שאינני מבין שהובאתי לפסיכולוגית. בהתחלה לא רציתי להיכנס אולם מהר מאוד השתכנעתי. נכנסתי לבדי ושם עסקתי בתרגילים שונים תחת עינה הבוחנת של ד"ר פורת – פסיכולוגית, ובסוף קנו לי סוכריית תרנגול על מקל. אחד מכינוי הגנאי בחברת הילדים היה "פסיכי" ועל כן שמרתי עד עצם היום הזה את סוד ביקורי שם אצל הפסיכולוגית לבל ידבק בי כינוי זה.

באותם ימים נהגו שלא לשתף את בעל הדבר בתוצאות המבחן אלא העדיפו חשאיות מוחלטת כאילו לא היה דבר יוצא דופן בנסיעה זאת לת"א. גם היום איני יודע מה היו תוצאות הטסט. אך מכיוון שלא חל כל שינוי במהלך חיי הן בתחום הלימודי והן בתחום החברתי יכול אני להניח שמצבי לא גרוע במיוחד או הנחה אחרת שמצבי חסר תקנה.

גם אנגלית התחלנו ללמוד בכיתה ד', אך לפני שאסביר ואנמק את הסיבות לכישלוני בתחום חשוב זה, ברצוני לתת רקע נוסף: מקובל היה בחברת הילדים שכולם לומדים מחוברת מסויימת, נושא מסויים, לדוגמא: נושא התחבורה, הדאר, או "אנו מבשלים" או "אנו וסביבתנו".

במקביל למדנו חשבון בחוברות וכולם התקדמו באורח פלא באותו קצב (מלבדי כמובן) זה דבר מוזר ביותר. כיצד הצליחו המורות והמורים לקדם את כל התלמידים

 

באותו קצב. איך דחפו קדימה את החלשים אני מבין ויודע, אבל כיצד בלמו את המבריקים והמצטיינים? זאת  שאלה גדולה.

כשנקראנו לכיתה הייתי ממהר לשבת במקומי נאלם ומשתדל להפוך אוויר להיות רואה ולא נראה, מכווץ הייתי יושב שחוח ונשכח עד להפסקה הבאה.

כל מורה חדשה שהייתה מתחילה ללמד אותנו נושא מסויים הייתה מתייחסת לכל התלמידים כשווים וכך גם אלי כשלמדנו חליל, כך היה כשלמדנו חשבון, כך היה בשיעורי ריתמיקה, וכך היה עם המורה לאנגלית.

הקושי הראשון עם האנגלית היה בכיוונן של שורות המילים והאותיות עוד לא ביססתי ידיעתי בעברית וכיוון הכתיבה והקריאה וכבר בילבלו אותי כשחילקו לי בכיתה מחברת הפוכה וכשנתבקשנו לכתוב את שמותינו ע"ג הכריכה הדקה של המחברת כתבתי: בכתב הפוך – כתב ראי:

המורה לאנגלית הייתה אישה גבוהה. לא מכבר עלתה ממצריים עם הגרעין של השוה"צ. צבע עורה היה שחום, מבנה גופה היה דק ועל כתפיים שחוחות, רזות, צמח צוואר ג'ירף ארוך, עיניה גדולות חומות ובולטות, כאילו מבקשות לפרוץ ממסגרתן, למרות שהייתה אישה גבוהה מהממוצע בגלל מבנה גווה השחוח קשה היה לאמוד את גובהה. הימים הם ראשית הסתיו זה עתה תם החופש הגדול עדיין חם ומורתי באה לבושה בשמלה אוורירית פירחונית בעלת כתפיות. את ההסבר ללבוש זה יכולתי לתת לעצמי רק מאוחר יותר כשבגרתי ולמדתי להבין פישרם של דברים.

שעה שנכנסה לכיתה הושלך הס, כולם היו מתוחים לקראת התחלת השיעור. ריח רע אפף את הכיתה, ריח זר של זעה. שעה שהייתה פוסעת מאחורי גבם של התלמידים בולשת במחברותיהם היו הללו מתכופפים בתורם כמו קלידים של פסנתר הנלחצים באורח מסתורי אל בסיסם. הילדים היו עוצרים נשימתם עד יעבור זעם. נוהג היה לה למורתי לעבור מאחורי גבנו ולרכון עמוק עמוק לחי אל לחי אל המתקשה בחבורה. בסבלנות אין קץ הייתה טורחת להסביר לי את סודות ה-ABC ואני נשימתי קשה, נחיריי מוכים וראשי הומה בילבול: שתעזבני לנפשי. זולגות עיניי וכאב ומצוקה. כמה סבלנות ואהבה ורצון טוב השקיעה בי המורה לאנגלית ואני לא יכולתי לשאת אותו ניחוח בית השחי. (ריח שלימים כשהייתי שומר ראש של איש שב"כ בחברון זיהיתי אותו בריחן החריף של סיגריות העשויות תערובת טבק ירוק מקומי ומגולגלות ביד). התחלתי לעשות הכל ע"מ לא להימצא בשיעורי האנגלית,

 

התחליתי ואז הייתה מורתי המסורה סרה אל מיטתי לאחר השיעור עם כל מיטען ניחוחה, שיעור נוסף עליו במאמץ השיעור באנגלית ומנסה לשווא להורות לי את סודות האנגלית כאשר באופן פתאומי הפסיקה להורות אותנו הרגשתי צער רב משתי סיבות: סיבה אחת משום שידעתי שילדה אחת אכזרית כתבה למורה מכתב בעניין הריח מכתב שגרם לה לעלבון ולהפסקה מיידית של העבודה. וסיבה שנייה וחמורה שבעתיים הידיעה שאני עומד לקבל מורה אחרת תחתיה וכך אכן היה.

את המורה למוסיקה אהבתי במלוא מובן המילה. אינני זוכר אם קראו לזה שיעורי מוסיקה או זימרה, אבל את המורה ואת שיעוריה אזכור לעד. המורה הזאת הייתה חידה בעיניי. נראה לי שתמיד בודדה היא ועצובה עם הפסנתר שלה. כשהיינו רצים אל בית התרבות מקום שבו נמצא הפסנתר של הקיבוץ ושם גם למדנו את שיעורי המוסיקה הראשונים ולמדנו להקשיב לניגונים מוסיקליים. אך לא בגלל אותם ניגונים אהבתיה. אהבתי אותה בעיקר בגלל שערה. היה לה שיער אדום כנחושת שגלש מטה מטה אל תחתית גווה הזקוף. לפעמים היה אסוף כפקעת על ראשה חושף צוואר לבן ולפעמים היה קלוע לצמה עבה, אך תמיד היה מטופח למשעי. היו פעמים בהם סרנו אל חדרה שם היה לה פסנתר פרטי באישור הקיבוץ ואז הייתי בוחן ובולש אחר אוצרותיה: התמונות, הארון, צינצנת הפרחים והוילונות הדקים. המיטה הרחבה הרכה בעלת כיסוי אדום ארגמן ושטיח צבעוני שכיסה את כל ריצפת החדר. בשיעור היינו נעים לפי הניגון: אה, לא בא לכיתה, הראשון היום הוא תה. אתה לא בננס וה נה. היינו שרים את הניגון ופוסעים יחפים בעקבות שיער הנחושת הלוחש הגועש, בתור עורפי לפי המקצב. וכשהיינו יוצאים מהשיעור עומד היה בחוץ בחור, ממתין בסבלנות איש צבא במדים וכשאנחנו הלכנו הוא נכנס ואז אם אני מנחש נכון נוגנו שם ניגונים אחרים.

כשהייתה מנגנת בפסנתר ודפי תווים מונחים לנגד עיניה הזכירה שמות שנשמעו לי זרים ומשונים כמו: שופן ובטהובן, היידן ומוצרט. הייתי מקשיב ובוהה בשיער האדום ויוצא מהשיעור שמח וטוב לב.

מהרהר אני ביני לביני כלום יתכן שאהבת השדות והמרחבים הפרדסים והטבע שלכדו את חושי בכל עונות השנה ומשכו אותי אל חיקם הענוג עוד מימי ד'ינקוטא לא מתירים ולו סיכוי קלוש אף לטובה שבמורות ולאלוף המורים להושיבני אל ספסל הלימודים.