הדים ותגובות                                           1948

שיחק לי המזל ובאתי לעין שמר עם המקלט הראשון של רדיו. זה היה ביום סגריר במחצית ינואר 1934. העגלה חתכה את דרכה בעצלתיים. שקעה בבוץ ולאחר נסיעה של שעתיים ומעלה ב"דרך החורף" נראו הדקלים שליד שער עין שמר. הגענו בחושך, בחצר הקטנה הייתה שרויה באפלה וברפש, בלי חתימת ירק ורק חדר האוכל המה מחברים אשר שמחו לקבל את הרדיו הראשון. בזמנים ההם היה חדר האוכל המלא בחברים לעת ערב, סמל לחיים חברתיים ותרבותיים שוקקים והחלק המוסיקאלי (מקהלה, פטפון, שירה בציבור) הווה בזה חלק ניכר.  כמה שמחו אז חובבי המוסיקה הטובה לקראת הרדיו!

במשך הזמן השתנו הדברים. קבלנו חברת נוער ראשונה. תנאי השיכון היו קשים וחדר הקריאה נמסר להם כמועדון. העיתונים הועברו לחדר האוכל וכך בא הקץ לנגינה. חובבי השירה הרבים התחילו לחלום על חדר נגינה וכשהופיע מידי פעם בפעם תוכנית של הנקודה חיפשו באי שקט האם לא נשכח מלב המשרטט חדר המוסיקה המחולם. ובינתיים התרחבו תחומי הרדיו ושרותיו. הוא הביא ידיעות קשות מהעולם ההולך לקראת פשיזם ומלחמה. באו הידיעות מן הארץ בימי המאורעות, בשורת המלחמה, קול וורשה הנופלת לידי הנאצים, ידיעות אבל על חורבן היהדות...

הרדיו הפך לצורך חיוני דוגמת עיתון וספר. כאשר קם בית התרבות וחדר האוכל השתחרר מהעיתונים, קשה היה כבר להתרכז ליד הרדיו בחדר האוכל הצר. הופיעו המכשירים הפרטיים הראשונים, נוסף מקור למרירות וביקורת על סידורים פרטיים. ואז החל מפנה. החלו השיחות הזהירות על קרן לרדיו בשביל החברים, החלה דאגת הקיבוץ. אינני יודעת אם רבים מאלה שקבלו עתה את הרדיו חשבו על כך ברצינות, על כל פנים אני לא האמנתי. גדולה הייתה ההפתעה. מחוץ לסיפוק פרטי גם הישג קיבוצי גדול.

בימים אלה נראה הדבר כ"שגעון", כמותרות – אולם בחיי קיבוץ רבים מקרים כאלה ולמרות אי ההיגיון שבהם (למראית העין) יש בהם כוח קונסטרוקטיבי רב. אכן, לקיבוץ, ליוזמים ולמוציאים לפועל – חן חן.

שרה ז.