"מוּחתמֵי" המקום / עלי אלון

מתוך: איתיקה

אתה רואה את "מוחתמי" המקום ואוהביו (אלה שבלבך אתה קורא להם "יקירי עין-שמר) ויש רבים - ואם לעשות היפוך על הפתיחה המפורסמת של טולסטוי ל"אנה קרנינה" ש"כל המשפחות המאושרות דומות", אפשר להגיד ש"כל האוהבים המאושרים של עין-שמר - איש לא דומה לרעהו, כל אחד אוהב לפי דרכו" - שהרי כבר אמרנו שהאהבה היא בניין גדול המתנשא לשמים, שאדם משקיע בו את כל אישיותו הייחודית, ואילו "כל השנאות דומות", כולן דשדשו במי-אפסיים, שקיעה בבוץ המרמור, הידרדרות במדרון, פתרון קל שאינו מצריך מאמץ. האהבה היא טיפוס - השנאה היא נפילה. לא סתם השטן הוא מלאך שנפל.

האהובים יוצאים לפנות ערב לסיור של אהבה ב"נחלתם", בחלקת אלוהים הקטנה שלהם. יש מהם שכבר רכובים על קלנועית, ואפילו נמצאים כבר בבית-הסיעודי, כמו אדיב - אבל הם לא יוותרו על המגע היומיומי עם אהבתם. כמו בימים ההם, כשהיו "מוכתרים", או שומרי-שדות, או "גפירים" - הם עולים על הקלנועית, מדמים לעצמם שהם רכובים על הסוס "חץ" - פגסוס האגדי שלנו, או על "סנפתא" המיתולוגית, וכבר הם דוהרים על כנפי הזיכרונות...

שאול הקשיש, העגלגל ונמוך-הקומה, הולך יום-יום בשדות. פעם או פעמיים, ביום חמסין, מצאו אותו מעולף בשדה - אבל הוא אינו מוותר. הוא עובד במפעל כבר שנים, אבל לא יכול לדלג על יום, בקיץ או בחורף, מבלי לראות את שדרת הפקאנים ששתל ליד הוואדי, "שדרת שאול המלך" אנו קוראים לה. בעברו היה נוטע, אבל עורו בגד בו והרופא ציווה עליו עבודה בצל. הוא הגיע לזִקנה ושׁיבה - את המלנומה הוריש לבנו הבכור ניבי ולנכדו שי, שנפטרו מסרטן. אבל לפנות ערב הוא יוצא למסעותיו בין העצים אהוביו.

מנוּ, אחי מצד אבי, עובר ערב-ערב על אופניו - לרוב מרכיב את נכדו - ל"סיבוב", כפי שהוא קורא לזה. הוא מקיף את הקיבוץ סביב- סביב, רואה מה קורה, מי בונה מה (הֶרגֵל של מזכיר...) בערב שבת הוא מגיע לתחנה הסופית, לבית- הקברות, הוא הקברן הראשי, אחראי על בית הקברות כמו על עוד עשרות דברים בקיבוץ (זה אחד מפלאי-העולם: איך אפשר להעמיס על כתפיו הרחבות בלי-סוף ועדיין תמיד יש מקום לעוד...) שם הוא פוקד את קבר ההורים, מנקה, משקה, מתכנן את בית-הקברות (שיספיק מקום גם לנו...), מספר להורים מה חדש במשפחה ובקיבוץ, מתייעץ איתם... אבנר, שכני וידידי במשך 20 שנה ואחד ממושאי אהבתי הקיבוצית, לא יעבור ליד ילד או כלב מבלי לחייך וללטף אותם, לקרוא בשמם ולשוחח אתם... הוא מכיר כל תינוק, כלב או חתול בשמו ובשם הוריו - והם מכירים אותו, כאילו עליו שר אלתרמן:

"וכבשׂה ואיילת תהיינה עדות

שליטפתׇ אותן והוספתׇ לֶכֶת"

יצחק הלך עם רחלקה לטיול ערב. בדרך הוא אוסף את האשפה שכולם משליכים בלא-אכפתיות ומסדר את שקיות האשפה כדי שמִכסה המְכָל יוכל להיסגר מפני החתולים.

על המדרכה עוברי אבישי, שוב מזכיר, פעם רביעית, דוחף את משה אביו על כיסא גלגלים, עומס על כתפיו הצנומות, כישוּ את צלבו, את כל סבלותינו ומצוקותינו, ולא רק של כפרנו הקטן אלא של העולם כולו - ורק את שלו אין איש עומס...

על אופניהם מדוושים לפני חלוני חֶמי ורקפת עם תאומיהם, בדרכם לביקור הערב אצל אמא-סבתא גֶניה, חמי, אוהב עין-שמר גדול - לא קל להתמודד מול קיבוץ מהולל ועשיר כמו ברעם ומול בת ברעם - הביא מגלותו את רקפת, הסופרת, החכמה, המבריקה, ועכשיו, אחרי שנתיים כמזכיר הקיבוץ, היא מחליפה אותו בתפקיד הקשה הזה, למרות קושי הפרידה מקיבוצה הפכה בעצמה להיות אבן מאבני עין שמר "בגלל משך החיים".

גם אני יוצא ל"סיבוב הערב" שלי, עם שקיעה. הריצה בין הגבעות הגליות, המסורקות למשעי בתלמים, משפיעה עליי יופי ושקט כאילו אני שומע את "הפסטוראלית". העפרונים מנתרים בציוץ מבין התלמים. שוב ושוב אני קורא לכל ההולכים החולפים לידי: "תראו, זה הנוף היפה בעולם!"

אנשי "משפחת האדמה", האחים רון ואהרון ובניהם, חוזרים עכשיו על הטרקטורים, גוררים כלבים ענקיים. שוב - כמו אז עם הכבשים - אני זז לשולי הדרך... יום עבודתם מתחיל לפני השקיעה ונגמר... איפה נגמר, הוא לא נגמר לעולם, הם ישֵׁנים בבגדי עבודה ...

ומה כל זאת אם לא אהבה?

ב"משך החיים" אתה מגלה לאט - לאט שהמקום הזה ואתה הופכים לאחד. שֵׁם המקום הופך לשמך השני, לחלק בלתי - נפרד מגופך ונשמתך. אתה רואה זוגות של ותיקים - לא אומרים אצלנו "זקנים" - שבמשך החיים שמותיהם ונשמותיהם, ואפילו גופם הופכים דומים ומקבלים אחד את תכונותיו של השני. כך אתה נעשה דומה יותר ויותר עד היותך לאחד עם הנוף הזה המקיף אותך, כל חייך נטבעים במסגרת היחד של אנשים ונוף, הזהות היא כה מושלמת שכבר אינך יודע איפה  נגמרים הנוף, ה"אנחנו", ואיפה מתחיל גופף וה"אני" הפרטי שלך.

"משך החיים". התהליך הושלם: הפכת לתבנית נוף מולדתך.