בסוף שנת 1945 גברה העלייה הבלתי־לגאלית לארץ ישראל. ממחנות העקורים בדרום אירופה החלו להגיע ספינות מעפילים בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל היה חצוי ביחסו אל תופעת העלייה הבלתי־לגאלית. משרד המושבות, אשר נחשב למעוז האנטי ציונות באנגליה, עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הספינות הנוחתות בחוף הארצישראלי. במשרד החוץ הבריטי, לעומת זאת, נשמעו קולות שתמכו בהיתרים מוגבלים לעלייה זו.

מטה הפלמ"ח, באישור המוסדות העליונים של ארגון ההגנה, הכין תוכנית לפיצוץ תחנות ה"ראדאר" (מכ"ם), שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את תנועת אוניות המעפילים. בליל ה-23 בנובמבר 1945 פוצצו כמה תחנות משטרה ומכ"ם בריטיות. חלקן ניזוקו קשה, חלקן לא ניזוקו כלל וחלקן ספגו נזקים קטנים. משטרת החוף של גבעת אולגה חובלה גם היא, על ידי כוח הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת חיים, שבעמק חפר.

יום חמישי, 16 בנובמבר

ראשיתה של הפרשה בנובמבר 1945, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. אניית המעפילים "ברל כצנלסון" עוגנת בנמל לבריון ביוון. "על סיפונה מצטופפים 211 איש", מספרת רינה אופנבך, מנהלת מרכז המידע והמחקר באתר מורשת ההעפלה בעתלית. "131 מהם שורדי מחנות, ברובם שורדי שואה, ששבו ליוון לאחר שהסתיימה המלחמה. בליל ה-16 בנובמבר 'ברל כצנלסון' מפליגה לדרכה".

"אחרי ימים ולילות של ציפייה וחרדה בתוך האנייה", סיפר לימים אחד מנוסעיה, "הבחנו באורות המועטים שבקעו מן הארץ. שנות העינויים הנמיכו את הערכת החיים שבנו, הגעגועים לפינה שקטה ולמעט חום אנושי לכדו את ליבותינו שפעמו בהרגשה של 'מאפלה לאור גדול'. ידענו, כוחות חזקים עוקבים אחרינו. כפסע היה בין האושר הקרוב והאפשרות של חזרה לחושך. אמנם לא רצינו להאמין באפשרות כזאת, אך מה לעשות ואמונתנו ביסודות המוסריים של האנושות רופפו מאוד. אחרי כל מה שראינו ועבר עלינו, לא היה בנו כוח להאמין שעוד נותרה זיקה לאנושיות ורחמים".

כעבור שישה ימי הפלגה הגיעה האנייה לחוף שפיים, שם המתינו לה אנשי הפלי"ם . מרים אמן, חברת קיבוץ שפיים, הייתה בין הראשונים שקיבלו את המעפילים. "משימתה הייתה להדריך אותם, לעודדם, להגיש להם כריך עם שתייה חמה ולכוונם להמשך הדרך". 

לאחר השואה הייתה ביישוב ציפייה, "שאולי עכשיו הבריטים ירחמו עלינו ויאפשרו לנו לעלות ארצה, אבל הציפייה הזו נקברה חצי שעה לאחר שהמעפילים הראשונים ירדו מ'ברל כצנלסון'".

"סירות של הפלי"ם שהיו ערוכות לכך הביאו את המעפילים לחוף במהירות,הבריטים הגיעו באיחור, לאחר שרוב המעפילים כבר ירדו ונעלמו. הם הספיקו לתפוס 11 מעפילים ו-12 אנשי הצוות שנשארו אחרונים על הסיפון, בסירות ההורדה ועל החוף. העצורים הועברו לעתלית ולטרון". 

התקווה שהבריטים ירחמו התבדתה, ואנשי ההגנה לא התכוונו לוותר. ההעפלה התחדשה, לאחר המלחמה, כבר באוגוסט 1945, שבע האניות הראשונות שהגיעו, שהיו די קטנות, לא נתפסו. הבריטים הקימו באותה עת שתי תחנות עיקוב – האחת בגבעת אולגה והשניה בסידנא עלי ליד המסגד מתחנות אלה הם השקיפו לים בעזרת משקפות ופרוז'קטורים. 'ברל כצנלסון' הייתה למעשה האנייה הראשונה שנתפסה לאחר השואה. ובהגנה החליטו שלא להבליג על תפיסתה".

מוצאי שבת, 25 בנובמבר

"שתי יממות לאחר לכידת 'ברל כצנלסון' אור ל-25 בנובמבר 1945, התקיפו שתי מחלקות מן הגדוד הרביעי (של הפלמ"ח) את שתי תחנות המשטרה ופוצצון בחומר נפץ…".

"הפלמ"ניקים מיהרו להימלט ולא טשטשו את עקבותיהם כמו שעשו בדרך כלל, אולם דמו של מוריס בן דרור אחד הפצועים במצבע, הוביל את הבריטים, שנעזרו בכלבי גישוש, לגבעת חיים".

 

יום ראשון, 26 בנובמבר

מעטים בקיבוץ גבעת חיים ידעו על פעולת התגמול שבוצעה בלילה ועל הפצוע שהגיע לקיבוץ. "אבל לקראת צהרים החלו להתגנב השמועות. מפה לאוזן… שמשהו קרה במשטרות גבעת אולגה וסידנא עלי, שהפלמ"חניקים עשו מעשה שעוד לא היה כמוהו, והפעם הבריטים לא יבליגו". 

"בשעה שתיים צלצלו בטלפון והודיעו שגבעת חיים מוקפת בצבא. ושיישלחו  מיד תגבורת!'" ההתארגנות לסיוע הייתה מהירה. "מיד זינקו האופניים ממקומם וטסו במרוצה ממשק למשק בסביבה, בכל מקום שוהים רגע קל, נפלטות שתיים-שלוש מילים לאיש המזכירות, ובעזוב האופניים את היישוב מצלצל כבר פעמון האזעקה, מרעים וקורא". 

לפי עדויות, כולם הגיעו במרוצה למקום ההתכנסות, המושבה הגדולה (חדרה) התמלאה מכוניות המשא. במקום הצטופפו אנשים רבים ומכוניות רבות הוסיפו להגיע בהמון, עמוסות גברים ונשים. 

בכביש עוברת בסערה ובטרטור שיירה עצומה של צבא בריטי ממוכן המובילים  כלי רכב משוריינים, מצוידים במכונות ירייה ומקלעים, רובים ותת-מקלעים, מרגמות ותותחים". 

מנגד, המשאיות והמכוניות עמוסות בבחורים ובחורות מן המשקים השונים אל גבעת חיים.

השמועה בדבר חיפוש בגבעת חיים! גייסה המונים לעזרה.  האנשים בהמוניהם נטשו את העבודה וקופצו על האוטובוסים שנסעו לגבעת חיים.

ליד כפר-ויתקין עצר אותם משמר צבא בטענה שהכביש נסגר, אך האנשים קפצו מהאוטובוסים והחלו רצים דרך שדות הירק לכיוון המשק הנתון במצור. 

טבעת המצור הבריטית היתה בשעות הראשונות דלילה, "ולכן ניתן היה להיכנס לגבעת חיים ממקומות שונים". אבל הטבעת התהדקה. הבריטים החישו תגבורות: "שוטרים, חיל רגלים, שריוניות וטנקים, וכל אלו מחופים במטוסי סיור". לקראת שעות הערב כבר הקיפה את הקיבוץ טבעת מעובה של כוחות, ואיש לא יכול היה להיכנס. אז הופנו האנשים שהמשיכו לזרום באלפיהם, לקיבוץ השכן, עין החורש.

שני הקיבוצים היו באותן שנים יישובים קטנים וצנועים. בעין החורש היו כ-120 חברים וכ-150 ילדים ובני נוער. בגבעת חיים, סדר בגודל דומה. בשני היישובים גרו החברים בצריפי עץ קטנים, מבני הציבור המעטים כללו את בתי הילדים, צריף חדר האוכל וצריף בית התרבות, ומבני המשק כללו רפת, לולים ומתבנים.

 זרימת האנשים נמשכה. מספר האנשים ששהו בלילה בשני הקיבוצים נאמד באלפים, והציב בפני הנהגות היישובים אתגרים מידיים: להקים מערך פיקוד מקומי; ליצור קשר עם המטה בקיבוץ השכן; לתדרך את החברים ואת המתנדבים; להקים תחנות עזרה ראשונה ומערך חובשים; לספק אוכל, שתייה חמה ולפעמים גם בגדים לאנשים שהגיעו באופן ספונטני בלי להתכונן; למצוא לכל אחד מקום לשבת או לשכב בהמתנה לבאות. לכולם היה ברור שאי אפשר למשוך את הזמן ללא הרף. 

"בשתיים וחצי לערך", העיד לימים הונזו, האופה של גבעת חיים, "הוצתו משואות על בריכת המים, אות אזעקה. אמרתי למשה, חברי לעבודה: 'הכן עיסה, ומיד, לחם רב נצטרך עבור האלפים הרבים החשים לעזרתנו. ירד הלילה. מסביב למחנה להטו אורות פנסי המכוניות כעיני זאבים רעבים לטרף. 

לבארי אין כל ספק: "כל מי שהגיע, הגיע במגמה לפרוץ את המצור שהוטל על גבעת חיים, והיה ברור לחבורת הפיקוד שזה מה שהאנשים ינסו לעשות למחרת. ברור שכוונת המכוון הייתה ליצור הפגנה אדירה ואכן ההפגנה צלחה מעל ומעבר למצופה. אלא שתמיד אחרי יום ראשון בא יום שני, ולפעמים מה שמתוכנן ליום הראשון יוצא משליטה ביום השני, וזה כנראה מה שקרה למחרת".

 

הבריטים פורצים בפעם הראשונה 

יום שני, 27 בנובמבר

"בשעה 9:00 בבוקר כוח בריטי גדול פרץ את השער שבין גבעת חיים וכפר חוגלה והחל מסתער לעבר האנשים שבפנים. כל ניסיונות ההידברות לא היו אלא הטעיה והסחת דעת. הבריטים תכננו מראש את הפריצה לקיבוץ, וניסיונות המשא ומתן היו רק מראית עין וכיסוי לפריצה עצמה . 

ואז החל עימות: "האנשים שבפנים החלו להשליך לעבר השוטרים הבריטים אבנים מערמה שהוכנה מבעוד מועד. הבריטים הגנו על עצמם במגִנים וכובעי פלדה, והסתערו על האנשים עם אלות, כשהם מכים ללא אבחנה. הכוח הבריטי היה מאומן, בתחילה היו אלה אנשי משטרה מלווים בכלבים ומצוידים באלות עם ראשי ברזל. מולם עמדו אזרחים, שכל נשקם היה אמונה, אוחזים זה בידו של זה". 

כשהשוטרים הבריטים החלו להכות באלות, האנשים בגבעת חיים עברו להשתמש במקלות שהכינו במצבור. הבריטים היכו ואנשים נפצעו. גם מי שניסה לעזור לנפגעים הוכה. פצועים פונו, וכוחות בריטיים נוספים הוזרמו לכיוון השער. 

האנשים שבפנים החלו להשליך לעבר השוטרים הבריטים אבנים מערמה שהוכנה מבעוד מועד. הבריטים הגנו על עצמם במגִנים וכובעי פלדה, והסתערו על האנשים עם אלות, כשהם מכים ללא אבחנה". 

"ככל שחלף הזמן הלך מניין הנפגעים ועלה. היו פצועים רבים, חלקם הובהלו לתחנות העזרה הראשונה המקומיות וחלקם הוחשו לאוהל חיל הרפואה של הצבא הבריטי. פינוי הפצועים-קשה לבית החולים נתקל בקשיים בירוקרטיים מול הצבא הבריטי, והזמן החולף החמיר את מצבם". 

יוסף רוזנברג, חבר קיבוץ גבעת חיים, בן 37, אב לשניים, ספג מכת אלה בראשו, דימם, התקשה לנשום ואיבד את ההכרה. "היה ברור שהוא בסכנת חיים". רק בשעות הצהריים הפיקוד הבריטי אישר לאמבולנסים, שחיכו ליד מעברות, להיכנס לגבעת חיים, ורוזנברג הובהל לבית החולים בילינסון. בשעת ערב הוא נפטר. 

אחרי הפוגה קצרה, השוטרים הבריטיים הוחלפו בחיילים חמושים בנשק, "חלקם חיילים סקוטים ששהו מאז שעות הבוקר בכפר חוגלה הסמוך. הסקוטים גילו יותר איפוק ואנושיות, סייעו לנפגעים היהודים והובילו אותם לאוהל המרפאה".

 

הבריטים פורצים בפעם השנייה

יום שני, 27 בנובמבר

הכוח הבריטי התארגן מחדש, ופרץ שנית, הפעם מכיוון השער הצפוני, שליד בית חרושת "גת" (כיום פריגת – א.ל). "הפעם הם פרצו עם שני טנקים בראש ואחריהם חיילים רגליים. מול הטנקים לא יכלו המגִינים לעשות דבר, אבל אחרי שהטנקים עברו, הם חסמו מחדש את כניסת החיילים שצעדו בעקבות הטנקים".

כוח של חיילים התפזר בקיבוץ, הציב חיילים בנקודות מפתח והתחיל לאסוף את הגברים ולהוביל אותם למכלאה שהוקמה בצד המערבי של הקיבוץ. "כשהבינו בפיקוד המקומי שהקיבוץ נכבש למעשה על ידי הצבא הבריטי", כותב בארי, "ניתנה הוראה לכל האנשים להתאסף על הדשא שליד חדר האוכל. כאן התרכזו כולם וחיכו למעצרם. כשהגיעו העוצרים, פתחו ההמונים בשירה ובריקוד מחאה לעיניהם הנדהמות של הבריטים. החיילים החלו להוביל את הגברים לשולחן החקירות. הקצין שאל, מי אתם ואיפה אתם גרים? וכולם ענו אותה תשובה: 'אני יהודי מארץ ישראל!'"

 

הטבח בביצה

יום שני 27 בנובמבר

הגברים הובלו למכלאה. הנשים והילדים, בהוראת הפיקוד המקומי, הסתגרו בבתים. "בשעות הצהריים נדמה היה שהקיבוץ התרוקן מיושביו. אבל הזירה לא רק שלא נרגעה, אלא להפך". אלא שמוקד העימות עבר מזרחה, אל "הביצה" שבין גבעת חיים ועין החורש. 

"גם אם לא היה ידוע מה קורה בגבעת חיים, היה ברור שמשהו קשה מתחולל שם,קולות ההמון הגועש, קולות מנועי הטנקים, מראה המטוס שחג מעל והיריות שנשמעו קרוב כל כך, כל אלו ליבו את הרגשות גם בעין החורש".

 

 

יוסף ביקש שקט ואמר: 'קיבלנו הוראה לחדור לגבעת חיים. הצבא יפתח עלינו, כנראה, באש. האש לא צריכה לעצור אותנו. עלינו לחדור לגבעת חיים. קדימה לדרך!'

המתח הלך וגבר. אי אפשר היה לעצור את האנשים הנחושים לצאת לעזרה. "אחרי השעה 11:00 החלו האנשים לקום ולהתקרב אל החורשה, התגבשה ההבנה שהפור נפל, במוקדם או במאוחר יוצאים לעזור לגבעת חיים המותקפת. בשעה 11:25 נתקבלה הודעה ממגדל המים בגבעת חיים על ידי איתות דגלים: 'אמבולנס דחוף'. ההודעה בת שתי המילים נקלטה, אך פירושה נשאר עלום". בעין החורש לא היה אמבולנס, וזו היתה עובדה ידועה בסביבה, לכן הגיעו למסקנה שהמילה "אמבולנס" היא מילת קוד, שכוונתה לומר שגבעת חיים זקוקה לעזרה דחופה. 

"בשעה 11:50 יוסף אשכולי, המפקד בעין החורש, נתן הוראה לפרוץ את גדר התיל ולהסתדר מול הפתח". האנשים הסתדרו בשלושה גושים: בגוש הראשון היו אנשי עין שמר, עין החורש, שלוחות ולהבות הבשן, תחת פיקודו של יוסף אשכולי וסגנו זוסיה ברקאי, עם החברים איגנץ ואלימלך שטרקמן, יעקב אדטו וחוליית אלונקאים מעין החורש. בגוש השני היו חברי מושבים מהאזור ואנשי חדרה והסביבה; ובגוש השלישי היו אנשים שהגיעו כבודדים או בקבוצות, רבים מהם מנתניה. 

"האנשים עמדו בגושים מסודרים ליד חורשת האקליפטוס, לחלק מהם היו מקלות, לחלק אבנים ואולי אף ככרות לחם. המתח והדריכות הגיעו לשיאם וכולם חיכו לפקודה לצאת לדרך. איגנץ, שצעד בראש, ניגש אל יוסף ואמר לו שיגיד כמה מילים לאנשים, לפני שיוצאים לדרך. יוסף ביקש שקט ואמר: 'קיבלנו הוראה לחדור לגבעת חיים. הצבא יפתח עלינו, כנראה, באש. האש לא צריכה לעצור אותנו. עלינו לחדור לגבעת חיים. קדימה לדרך!' 

"שורות-שורות החלו האנשים לנוע קדימה. הגוש הראשון התקדם והגיע קרוב למחפורות הבריטיות. קצין בכפפות לבנות ואקדח שלוף בידו, יצא אל הכוח וקרא לאנשים לעצור. הוא הורה להם באנגלית לחזור על עקבותיהם, כי אם ימשיכו להתקדם, הוא יפקוד לפתוח לעברם באש. האם הייתה נימה מאיימת בדבריו, או שמא ניסה למתן את החמומים שבאנשים? יש גרסה כזאת וגם גרסה הפוכה, ואת האמת לא נדע כנראה לעולם.

"יוסף, שצעד בראש הטור נעצר, ההולכים אחריו עצרו אף הם… איגנץ התקדם אליו ולחש: 'צריך קדימה!', מישהי מאחור, ייתכן שהיתה זו איילה טננבוים, בת ה-19, מהכשרת שלוחות, יתומה פליטת שואה שהגיעה ארצה שנתיים קודם עם 'ילדי טהרן', צעקה: 'קדימה למען המולדת!' נשמעה נהמת הסכמה, ואנשים חזרו על דבריה: 'קדימה למען המולדת!', והחלו להתקדם. 

המטח הראשון נורה כנראה באוויר, אבל מיד אחריו בא המטח השני, שנורה אל תוך שורות הגוש הראשון. חלק מהאנשים נפגעו ונפלו, אחרים המשיכו לרוץ קדימה לכיוון גדר בית החרושת 'גת'". 

"תחילה התקדמו בהליכה. הם חצו את התעלה המפרידה בין שני הקיבוצים ומשם התקדמו בריצה לעבר הביצה ולעבר גבעת חיים. הקצין הבריטי פקד שוב לעצור, ואחר קרא: 'אש!'. מטח כדורים קידם את פני הרצים. המטח הראשון נורה כנראה באוויר, אבל מיד אחריו בא המטח השני, שנורה אל תוך שורות הגוש הראשון. חלק מהאנשים נפגעו ונפלו, אחרים המשיכו לרוץ קדימה לכיוון גדר בית החרושת 'גת'. 

"אחרי שרוב אנשי הגוש הראשון עברו את הכוח הבריטי הבולם, המשיכו הבריטים לירות בגבם של הרצים ופתחו עליהם באש גם מאזור בית החרושת. רוב האנשים (למעלה ממאה) הצליחו לעבור ולהגיע לגדר של גבעת חיים, רובם מבלי להיפגע. היו שנורו למוות רק אחרי שהגיעו. 

בין אלה שהגיעו עד הגדר ואז נפגעו היה יעקב אדטו. "הוא היה בן 17", הוא  נפגע בבטנו, הובהל למרפאה בגבעת חיים, אבל עד שהגיע לחדר הניתוח בבית חולים, איבד דם רב ומת מפצעיו". 

הגושים השני והשלישי איבדו את המבנה שלהם ברגע שנפתחה האש. חלק מהאנשים יצאו בריצה לעבר גבעת חיים, וחלק לעבר הפצועים, לעזור בטיפול בהם ובפינוי לצריף המרפאה בעין החורש. האמצעים המצומצמים שעמדו לרשות המרפאה הקשו מאוד על הטיפול בנפגעים. נעשו ניסיונות הידברות עם הבריטים, שיאפשרו לכוח הרפואי שחנה ליד קיבוץ מעברות להיכנס ולסייע בטיפול, אבל הבריטים סירבו, ודרשו שיינתן להם ולרכבי ההצלה שלהם לטפל בנפגעים. אנשי ההגנה לא רצו להעביר לידיהם את הפצועים, מחשש לחקירה, עינויים וכליאה. לכן, כשהמשא ומתן נתקע, אנשי עין החורש הכינו את המשאית היחידה שהייתה במשק, ריפדו אותה בקש והשכיבו עליה את ארבעת הפצועים הקשים ביותר, וכך טלטלו אותם לבית החולים בילינסון. 

 כארבעים איש נפצעו באותו יום. ארבעה מצאו את מותם בשטח האש: איילה טננבוים, ניצולת השואה שכנראה הייתה זו שצעקה 'קדימה למען המולדת!", נפגעה ראשונה מכדור בליבה. היא מתה במקום; נפתלי שטינפלד, גם הוא בן 19 מקבוצת שלוחות, נפצע, הובהל לעין החורש על שמיכה שנשאו ארבעה בחורים, ונפטר מאיבוד דם; אלימלך שטרקמן מעין שמר, בן 37, אב לשתיים (שולמית שהיתה בת 8 ועדה בת השנה); ומישה מוסאיוף, בן 18 מנתניה, איש אצ"ל. 

"לאלימך היה אחד הראשונים שמתו, בטח הפעם הראשונה שחבר קיבוץ דומיננטי וצעיר כל כך נהרג. לפני שנפל הוא הספיק לכהן כמזכיר הקיבוץ. מספרים שבמשך שנה הקיבוץ היה באבל. לא נערכו מסיבות וחגים. להנצחתו הוקם בית אלימלך – כיתת לימוד טבע במוסד החינוכי. כיום יושב שם הארכיון של הקיבוץ. נתן רפופורט פיסל תבליט שמספר את סיפור האירוע על הקיר המרכזי של בית אלימלך".

ראיון עם איגניץ פלגי על האירוע

שמות הנופלים במצור על גבעת חיים 

• איילה טֶנֶנבוֹים, מהכשרת קיבוץ שלוחות, ששהתה בפרדס חנה.
• נפתלי שְׁטֵינפֶלד, מהכשרת קיבוץ שלוחות, ששהה בפרדס חנה. 
• אוּרי אוֹטֶנהַיימֶר, מהכשרת קיבוץ להבות הבשן, ששהה בכרכור. 
• יוסף רוזנברג, ראשון הרוגי המצור, איש גבעת חיים, נפגע בעת החיפושים. 
• מישאל מוֹסאיוֹב, יהלומן מירושלים ששהה בנתניה. 
• יעקב אַדַטוֹ, בן 17, איש חברת הנוער מטורקיה בעין החורש. לימים עלו חבריו לקיבוץ גבולות בנגב המערבי. 
• שמעון קַמינֶר, איש עין החורש, נפצע קשה בעת הירי, סבל כחמש שנים מפציעה קשה ונפטר מפציעתו בשנת 1951. 
• אלימלך שְׁטַרקמַן, איש קיבוץ עין שמר. 

באותו היום נערך מצור דומה על קיבוץ שפיים וגם שם נערך ניסיון פריצה של המצור על ידי אנשי ההגנה. בניסיון זה נהרג אליהו חינסקי, איש פתח תקווה.

מקורות לכתבה :

מורשת / המצור הבריטי על גבעת חיים: עמי בארי לא רוצה לשכוח | מגזין דבר

אתר ויקיפדיה

אנדרטה לחללי המצור גבעת חיים

המצור על גבעת חיים | מכלול היצירה היהודית

אתר עיתונות עברית היסטורית

תמונות : ארכיון עין שמר ואמיר תומר