חלוקת מקררים
מספרת עדה שפירא:
גרנו בשכונת המרכז, בחדר הצמוד לחומה של חצר-הראשונים. אורי עבד בפרדס. עבדו אז 9 שעות ביום. בשעה 12:00 היתה הפסקה בעבודה, היו באים לאכול ולנוח, ובשעה 14:00 חוזרים לעבודה. היה חם מאוד ולא היה לנו מקרר בחדר. היינו שומרים מים בכד חרס שנקרא ג'ארה, והוא היה מונח על צלחת חרס עם מים, כדי לנסות לשמור על הקרירות. לג'ארה היתה ידית לנשיאה ופיה. היו מרימים אותה לגובה ושופכים את המים הקרירים ישר ל-פה.את המקררים חילקו לחברים לפי גילם והוותק שלהם בקיבוץ. תחילה מקררים שנקראו "סיביר", ואחריהם הגיעו "קורעוז" ו"אמקור".
בזמננו הפכו מקררי הווינטג' האלו למוצר יוקרתי, שמחירו אלפי
שקלים. הג'ארות הן כיום פריט עיצובי מבוקש בגינות ובסלונים נחשבים.