המעבר ללינה משפחתית

בתמונה – שאול גלעד ומשה רונן קולטים חדר יביל בשכונת החממה. 1992.

מספר משה רונן:

כשבפועל יותר ויותר ילדים עברו לישון בחדרי ההורים, אך לקיבוץ לא היתה אפשרות כספית להתאים את בתי ההורים ללינת הילדים, הוחלט בעין-שמר לאפשר לכל משפחה לבחור אם להשאיר את הילד בלינה המשותפת בבית-הילדים, או לקחת אותו ללון בבית ההורים.

הילדים שישנו בבתי ההורים הקטנים, הצטופפו במזרונים שנפרשו לעת ערב בסלון או נדחקו למיטות בכוכים מאולתרים וקטנים. אני מכיר באופן אישי ילד אחד בשם יזהר רונן, שמאוד אהב לישון לבד בבית-הילדים הגדול והמרווח, כשכמעט כל חבריו לקבוצה לנים בבתי ההורים. הוא נהג לומר שנוח לו מאוד שאף-אחד לא מפריע לו לישון.

בשנת 1990 פרצה מלחמת המפרץ, בלילות נשמעו אזעקות שחייבו את ההורים להכניס או להלביש את הילדים באמצעי מיגון נגד מתקפה כימית, והלינה המשפחתית הפכה כוללת.

עם כסף או בלי כסף, הקיבוץ היה חייב לתת פתרונות ללינה משפחתית.

 

 

לכל שכונה נמצא פתרון בהתאם לאפשרויות שלה, ובשכונת החממה הוחלט להקצות 150,000 ₪ ולהציב ליד הבית של כל משפחה עם ילדים בלינה משפחתית, חדר-שינה נוסף בבנייה קלה ויבילה.

שאול גלעד רכז הבניין ואני רכז ועדת שירותים, הובלנו את הצבת 12 החדרים האלו.

 

גם שכונות נוספות הותאמו ללינה משפחתית באותן שנים –

בשכונת הרכבת, שהתפנתה מהוותיקים שעברו לשכונת לווינסון החדשה, אוחדו שתי דירות לאחת, ובהמשך נעשו גם שיפוצים קלים בסידור הפנימי של הדירה שחוברה לה יחדיו.

בשכונות קומותיים, מרכז וחרסינה, התנגדו הדיירים לפתרון של חדרים יבילים, ונשכר אדריכל שנפגש עם כל משפחה ותכנן עבורה פתרון. כשהסתיים שלב התכנון, התברר שהקיבוץ לא יכול לעמוד בו מבחינה כספית. הוקם צוות שכלל את יוסי בן-מיור, ענת גרוסמן ואנוכי, ויחד עם המשפחות נפתרה הבעיה באמצעות איחודי דירות, מעברי דירות ושיפוץ חלקי של 3-4 דירות בלבד.

 

היום נבנים בעין-שמר בתים פרטיים שיש בהם מספיק חדרי-שינה ומקום לא רק לילדים, אלא גם לכל הנכדים והנינים לעתיד לבוא, והמציאות של סלון קיבוצי קטן מכוסה מזרונים ועליהם ילדים ישנים, שהיתה מנת חלקן של משפחות רבות בעין-שמר בשנות ה-80, נראית רחוקה ומוזרה.