קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

תינוק ניתוסף בבית הילדים. בהיר, ורדרד, נושא כה הרבה תקוות | גורפיין רבקה

גם אותי זה הפתיע: כאשר הנני מאזינה עמוק לתוך עצמי, הנני מגלה לתימהוני, כי חג העצמאות עולה לאט לאט, אך בצעד בטוח, לראש כל חגי. ולא חשוב שלא יכולה לשמוח בו שמחה גורפת אותי כליל – אולי שמחתי נפגמה עולמית ברגשי אשמה המקננים בי עמוק על גורל הורי, בייסורים בהם נצרבתי יחד עם כל דורי בדרך ההגשמה שהייתה לא קלה. לא השמחה היא קנה-המידה, אם כי הרגשת היצירה.
החג הוא יצירת חיינו, הוא ניצחון יכולתו של האדם לכוון את ההיסטוריה – אף אני הייתי בין יוצריו הכנועים.

הסתכלתי בפניו הבהירים של התינוק שניתוסף לנו באלה הימים, תינוקם של שלומית ויורם, וזכרתי את אלימלך, הסבא שלא זכה. לעג לי כבר מישהו: את מכל מקום ומכל זמן חוזרת לכ"א בכסלו, ליום גבעת חיים.

כן, אני חוזרת. מבחינה אמוציונאלית ומבחינה הכרתית. אולי יום החוויה המרכזית בדרכי החלוצית, יום מחשל ומבשיל תהליכים רבים ומחסן לקראת כל שיבוא אחר-כך. לא רק משום שכל כדור שפגע באחרים משום מה פסח עלי. היו אלה דברים אחרים לגמרי: התום של הליכה עם מקלות מול מכונת הירייה – וגודלם הרוחני ויכולת התמסרותם של חברי. מה שכל הכישלונות הפעוטים של חיי יום יום, של קטנוניות, של דקדוקי עניות למיניהם, מול המחזה הזה שעד שקטלתיו, הסדרתיו ומצאתי לו מקום בנבכי נשמתי, ארכו שנים - זה הכוח להתרומם מחדש מהאדמה ולהמשיך ללכת לקראת מכונות הירייה, להפתעתם של המעפילים אותן.

אלימלך אשר נכדו נושא של שלוש אותיות הראשונות של שמו איל – לא התרומם עוד.
איש הנאמנות העקשנית, אהבת היופי והנופים, מבוניו המרכזיים של ביתנו, הגשים את המצוות המאבק של העלייה במתנת- חייו. כמה חבל שזה מזכיר מליצה, אך כך היה באמת: אלימלך אהב את החיים!

תינוק ניתוסף בבית הילדים. בהיר, ורדרד, נושא כה הרבה תקוות, מקור חיי נפש עשירים לכל אוהביו. האם זה משונה שנזכרתי למראהו של סבו, שביליתי על ידו אותו יום כמעט עד רגע חייו האחרון – תוך צער עמוק על כי לא זכה לראותו?
חסר רכיב