קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

התקווה הבלתי מתפשרת לשלום של אורי זוהר סל



אבא שלי העניק לי הרבה תכונות, (מן הסתם). הגדולה והמדהימה שביניהם היא התקווה הבלתי מתפשרת לשלום, להאמין בשלום הזה, ולהיות חלק ממה שנקרא 'מחנה השלום'.
אתמול נגמר פסטיבל שהפיק: שיר היונה 2022, אני שומע על הפסטיבל הזה פחות או יותר מאז שנולדתי, אני יודע גם שאבא שלי "מפיק אירועים" מאז שנולדתי.
שיר היונה האחרון היה ב2004, הייתי ילד דיי קטן אז, לכן לא הייתה ברירה אלא מלהגיע ולהיות חלק מצוות הפסטיבל.
חמי הפיק את שיר היונה הראשון כשהיה בן 18, הוא נתן לאותה תקווה, ואמונה, ליומרה, ולאסרטיביות שבו, להפיק אירוע רב ממדים עם כל זמרי הענק של אותה תקופה (בני גילי, כל שם שתשערו כנראה הגיע אז) אותם זמרים הגיעו בהתנדבות ושליחות כדי לשיר ליונה שתגיע עם עלה של זית.
שלום, מילה שהציניקנים, מחרחרי המלחמה ומיליטנטים למינהם מנסים להפוך לנאיבית ובלתי מקובלת.
שלום בעיני זו תפיסה, זו תפיסה שיש לעשות שלום בכל מחיר תמיד, שעדיפה דרך השלום מכל דרך אחרת, רבים וגדולים ממני היטיבו לנסח ולהרכיב קטעים ושירים על קסמיו ומעלותיו של אותו שלום נשגב.
ולכן, מה יקרב? מה יחבר? מה יקדם את היונה אלינו?
מה אם לא השפה הבינלאומית הלא היא מוזיקה.
בנתיים, עד שנצליח, נבנה גשר, נביא עמדה בקול גדול, וגם נהנה על הדרך.
אולי זו היא הרוח שנשבה אי אז בשיר היונה הראשון בסוף שנות ה70 שהביאה את אומני המדינה והמוני אדם.
מה שבטוח שזה מה שמניע את אבא שלי כל השנים האלו, לא להפסיק להאמין, לא להפסיק לקוות ובטח לא להפסיק לעשות כדי לקדם את השלום המיוחל.
מאותו שיר היונה הראשון הוא הפיק לא מעט אירועים.
עוד "שירי היונה", עוד פסטיבלי שלום וכמובן עוד מגוון רחב של הפקות.
אני מאמין שקיבלתי לא מעט מהתכונות שהובילו אותו בשנים האלו לשמחתי, והייתי חייב לתת את ידי לפסטיבל השלום של ההווה.
באו בזכות עצמם וגם הצטרפו אלי חברים טובים Nir Omer Yarin נבו, ליאור ואחי Avshalom שהחוויה שלנו יחד לא תסלוא בפז (נספר עליה בעל פה)
על הקסם של האירועים לא הצליח לפרט במילים כאן, אנסה במעט.
הם המיסו את גדול הציניקנים, ובטח שריגשו אותי למרות שזו לא חוכמה.
באירוע הראשון 'חוזרים לנואיבה' בניצוחם של רותם בן חמו ופיטר רוט, בערב ראו איך אומנים גדולים כמו אסתר רדא, ברי סחרוף, גיא מזיג, יוני רכטר, קרולינה, רונה קינן, ושלומי שבן. מתרגשים לשיר את שירי אותה התקופה, הופיעו גם חבר'ה שהופיעו אי אז בפסטיבל בנואיבה, דויד ברוזה, חנן יובל, אריאל זילבר ודורי בן זאב.
אותו פסטיבל, היה פסטיבל "פרידה" אחרי ההבנה שנחזיר אותו תמורת שלום, ונחזיר אותו במלוא האהבה עם מוזיקה ושירים, הביצועים (הלא נורמלים יש להגיד) מאותו ערב הציתו את הדמיון, לאושר שנפיק כאשר נצליח לעשות עוד שלום חשוב לא פחות, הדרך לשם גם עוברת דרך אהבה, מבשמים ורוקנרול.
בערב השני, באירוע המרכזי התקיים קונצרט בהשתתפות שתי התזמורות "אחיות" של המנצח האגדי תום כהן - תזמורת ירושלים מזרח ומערב ותזמורת סימפוניאט ממרוקו והשתתפו: אהוד בנאי, ברי סחרוף, דודו טסה, ויולט סאלמה, זיו יחזקאל, יסמין לוי, לינט, נרקיס, סמא שופאני, והזמרת המרוקאית סנאה מרחאטי.
כל ביצוע הוא עולם ומלואו, אי אפשר באמת להעביר את מה שהלך שם, תום וחמי, הנגנים והזמרים הראו לנו הצצה לאיך שלום מרגיש, זו לא תחושה שניתנת לתיאור בפשטות.
בערב האחרון בשם 'המזרח התיכון' הופיע עברי לידר יחד עם הדג נחש סם חלבי וגאיידה והראו לנו שגם אפשר לעשות שלום דרך פופ.
לאורך כל העבודה על הפסטיבל, הרגשתי את רוחו של אבא שלי חמי, בעבודה עם שאר עובדי ההפקה וגישתם לפרויקט מתוך התמסרות ואהבה, בהתרגשות של האמנים כשעלו או ירדו מהבמה, בעיניים הנוצצות של הקהל. בשיחות הבלתי נגמרות של הצוות המטורף שלנו, אבל בעיקר בתחושת התקווה והאמונה שאחזה בכל מי שהיה שותף בחלק מהפסטיבל, בעוד רגע של הבנה שבחזון ובחלום שנקרא שלום טמון כל כך הרבה קסם.
אבא הצליח להפיץ את כל זה עוד טיפה, ובצורה הכי טובה לחברה הישראלית (ולא רק), להפיץ את האמונה שהשלום הזה קרוב ואפשרי יותר ממה שאנחנו חושבים, אני מקווה שבדברי הימים האירוע הזה ואירועים נוספים יהיו יתד בסיפור השלום במזרח התיכון.
ומה שבטוח שבזכותו שיר היונה מתנגן.
חוץ מזה היה כיף אבא, מחכה לפעם הבאה.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב