הוא עוד ישוב? // אורי זהר-סל

כשהתחלתי, נשמעו צקצוקים, נבואות כישלון הגיעו לאוזניי ובעיקר רוח פסימית נשבה סביב נושא הצעירים בעין-שמר. אני שמאמין בקהילה הקיבוצית, לא חששתי לרגע וישר נכנסתי לעבודה – מיפיתי את האתגרים שיש לצעירים בשני ערוצים:

אחד תרבותי - בסופו של יום חשוב שלצעירים בקיבוץ יהיה כיף, שייהנו מהשגרה ומחיי הקהילה והתרבות, בין אם זה שי לחג, טורניר כדורעף או פאב.

השני תקנוני - למצב את זכויותיהם של הצעירים בקיבוץ, להפוך את תקופת השכירות לפני בניית הבית לנוחה ומאפשרת, ולהציע "מסלול צעירים" מובנה ומכובד, דבר שבתנועה הקיבוצית כבר מזמן הבינו את החשיבות שלו, ואצלנו לא.

לאורך השנתיים האחרונות, לא רק שלא הצלחנו למצב מסלול ראוי, אלא הזכויות שכן היו קיימות בכניסתי לתפקיד, בוטלו בתקציבים האחרונים בהמשך ישיר לשחיקת מעמד הצעיר בקיבוץ, ותמיד בליווי הטיעון 'הנהדר': "עין-שמר שינתה אורחו ת-חיים". הטיעון הזה מעצבן אותי, כי השינוי באורחות- החיים נגע בראש ובראשונה למודל ההתפרנסות , ולא לרצון שלנו לקל וט את בני הקיבוץ.
לשני "הערוצים" האלו מכנה משותף מהותי-תפיסתי. עין-שמר צריכה להיות הבית של בני ובנות הקיבוץ, שירגישו אהובים ונ חוצים, ומהצד השני עם תחושת אחריו ת. עם מקום ליצור ולהנות אבל גם להשפיע, הם קשורים זה בזה. כשאתה מזניח אחד, זה משפיע על השני.
אני מאמין שבתקופה ש ריכזתי את הוועדה, חלו שינויים חיוביים כאלו ואחרים בכיוון שאליו קיוויתי, בעיקר בזכות שותפים שעזרו והיו שם כשצריך (שגם יודעים שאלו הם כשהם קוראים את זה). יחד עם זאת, במהלך השנתיים האחרונות, הצלחתי לראות ולספוג את עין-שמר מזווית אחרת, "מבפנים", בזכות הצטרפותי להנהלת קהילה. נשארתי מעודכן במתרחש בקהילה ובמשק, וראיתי כיצד הדברים עובדים ולאי זה כיוון הספינה מפליגה.
 
אני מודע לאתגרים של עין-שמר ולאתגרים של התנועה הקיבוצית. המצב מורכב, לא נוח ובעיקר משתלט על סד ר-היום. לפי ראות עיני, חשוב שאנחנו, כקיבוץ עם היסטוריה, מורשת ותרבות, נבין מה הכיוון המהותי שהספינה שלנו שטה אליו.
בין הבחירה בשינוי אורחות-חיים לבין הפיכת עין-שמר למושב - יש הרבה אמצע, ולתחושתי אנו דוהרים לכיוון מסוים. ההפרטה לא נגמרה בשנת 2012 , למעשה היא נמשכת יום-יום, שנה-שנה.

השנה למדנו בפעולה של כיתה י' ב"השומר-הצעיר", שקבוצה היא אסופה של פרטים, על המתח שבין הפרט לבין הקבוצה, ואי זה יופי שאלו מילים עם אותו שורש של הפרטה וקיבוץ.

מה יהיה הקו האדום התחתון של קיבוץ עין-שמר? מה הם העקרונות הקיבוציים עליהם אנו לא מוותרים? מה יהיה הגבול שאחרי ו כבר לא נוכל להיקרא "קיבוץ"?

אני יודע שאנחנו חיים בעידן של חרדה ופחד כלכלי, וברגעים כאלו גם משהו שטבוע בנו קורא לנו לדאוג לפרט או לפורום המצומצם ביותר. וזה גם לגיטימי. כי יקר פה ואנחנו רוצים שיהיה לילדים שלנו את החינוך הטוב ביותר, ולמשפחתנו את החיים הטובים ביותר, וגם להוריש משהו ולדאוג לאהובינו אחרי שנלך .

אני רואה בקהילה ובקיבוץ מעגל חוסן אנטי-חרדתי חזק יותר מהפרט, שיכול לעמוד איתן נגד מ גפות עולמי ות, מצבי חירום ביטחוניים, הפסקות חשמל מפתיעות, או משבר אקלים מתקרב. ובנוסף גם מעניק משהו שלא יסולא בפז: יצירה של תרבות משותפת, יהדות קהילתית-חילונית, אמירה ערכית משותפת סביב המציאות המורכבת של המדינה ועוד-ועוד. 

גם אם זה אומר לחלוק יותר את הכסף יחד, כי זה בעיני מה שמייצר שיח, ויכוח, שותפות גורל, ערבות אמת. אולי כל מה שאני מציע בקצרה, הוא שבמקום שנדבר על רשת ביטחון, נתחיל לבנות קרקע קיבוצית יציבה.

אלו בעיקר שאלות ותהיות. וזו היא פשוט דעתי. שמחתי על שנתיים הכי עינשמריסטיות בחיי, וחייתי כאן את כל שנותיי.