זוג הסוסים שלי - יהודה וינשטיין | מספורי עין-שמר לילדים ליובל ה- 50 תשל"ח 1977
היה זה בראשית שנות השלושים. היינו קיבוץ צעיר במושבה, עבדנו כפועלים שכירים בפרדסים, בבניין. החברות עבדו במשק בית אצל האיכרים. כל ערב הלך סדרן העבודה ללשכת העבודה לבקש מקומות עבודה ולפעמים חזר בידיים ריקות, ואז נשארו חברים מחוסרי עבודה. במצב זה חיפשנו מקורות עבודה ופרנסה נוספים.
וכך הוחלט לקנות זוג סוסים ועגלה, לעבודות חוץ. זה היה כמו היום משאית גדולה.
שמחתי, כאשר הציעו לי להיות העגלון, ראשית מפני שאהבתי ועדיין אני אוהב סוסים, אם כי לא הכרתי אותם מקרוב ושנית, העבודה מעניינת יותר, כל יום עבודה אחרת, מקומות אחרים, ואנשים אחרים וכך קיבלתי זוג סוסים ועגלה עם גלגלי עץ וחישוקים מברזל ועם לוחות שאפשר להגביה את העגלה, ולהגדיל את כושר קיבולה.
היה לי זוג סוסים מיוחד במינו. האחד היה לבן והיה סוס עבודה מצוין. היה סוחב את העגלה בכל מצב, בבוץ ובחול. והיה לו תאבון בריא, תמיד היה מוכן לאכול. כשנעמדתי להעמיס את העגלה, הייתי תולה לו שק עם שיבולת-שועל על צווארו, והוא היה שקוע שם עד ששחררתי אותו ממנו. הסוס השני היה אפור, והיה ההפך הגמור מהלבן. הוא היה סוס אציל, ולא רק באופיו, אלא גם במבנהו. היה לו שקע מעוגל בגבו, וזה אפשר לרכב עליו ללא אוכף. את ראשו החזיק מורם ורעמה נהדרת קישטה את צווארו. הוא היה חכם מעין כמוהו. כשהייתי מעמיס את העגלה, היה מדי פעם מוציא את ראשו משק האוכל, מסובב אותו לאחור ומסתכל מה מעמיסים על העגלה וכמה.
היום אני יודע, שהוא היה סוס רכיבה מעולה ולא סוס עבודה, אבל אז דרשתי ממנו עבודה, ועד שהכרתי אותו ירד לחיי, וגרם לי צרות צרורות.
בתקופה ההיא כל האספקה לחדרה והסביבה הגיעה ברכבת. האספקה לאנשים, לבהמות, חומרי בניין כמו מלט ועצים, הכל הגיע ברכבת, ומהרכבת הובילו את הכל בעגלות ללקוחות.
הכביש הראשון והיחיד בתקופה ההיא נסלל מחדרה לתחנת הרכבת. כל יתר הדרכים היו ברובן דרכי חול, וההובלה בהן הייתה קשה מאוד. רק פרידות עברו שם ללא קושי. מרכיב חשוב בעבודות העגלונות היה אז פרדס-חנה שהייתה אז בבנייתה. הובלנו לשם מלט, רעפים, מרצפות ועוד. כל הובלה לפרדס-חנה הייתה בשבילי סיוט. רק נגמר הכביש והחלו החולות, נעמד ה"אציל" לנוח.
כל העגלונים עברו על פניי, והיו כאלה שחזרו כבר להובלה שנייה, ואני עדיין תקוע.
בתחילה בטרם הכרתי את האציל, ניסיתי להכניע אותו, וכמובן בעזרת השוט, או בעזרת ענף אקליפטוס הייתי מרביץ. והוא על כל הצלפה היה עונה בזריקת רגליים אחוריות. אני מרביץ והוא זורק רגליים.כל פעם גבוה יותר וחזק יותר, אבל לא זז מהמקום.
עייף נשענתי על עץ אקליפטוס וסקרתי את המצב. הסתכלתי על האפור והוא נראה לעי מסכן, מוכה ועלוב, ראשו שמוט, שערות הרעמה דבוקות לצווארו. רחמי נכמרו עליו וגל אהבה שטף אותי.
ניגשתי אליו התחלתי ללטף את צווארו, תלשתי עשבים ונתתי לו לאכול, והנה ראה זה פלא, כעבור כמה דקות, מבלי שאתן לו סימן כלשהו, החל לסחוב את העגלה.
הלבן הצטרף סחבו כמה עשרות מטרים ונעמד, נח קצת ושוב התחיל לסחוב. ואז הבנתי כי הוא פשוט סוס חלש מדי לעבודות קשות.
ומאז השתנתה מערכת היחסים בינינו. הייתי מפנק אותו לאחר העבודה, מדי פעם הייתי יוצא איתו בלילה למסע רכיבה לשפת הים, מה שאהב מאוד.
לאחר זמן מה הבחנתי שהסוס האפור החל לרזות. הצלעות החילו להתבלט. משהו לא היה בסדר איתו. באותו זמן היה בקיבוץ חבר, יהודה שמו, שבמסגרת הכשרתו לחיי קיבוץ, למד בחו"ל רפואת בהמות, קראתי לו. הוא בדק את הסוס, הציץ לתוך פיו, וקבע שיש לו מים בחך העליון. משהו מפריע לו ללעוס. בעזרת מזרק הוציא לו את המים אבל זה לא שינה את המצב. הסוס המשיך לרדת. ביליתי זמן רב במחיצתו ועקבתי אחריו באורווה והנה שמתי לב שהסוס הלבן גמר במהירות את המנה שלו, והעביר את ראשו מעבר למחיצה לאבוסו של האפור ו"עזר" לו לגמור את ה אוכל. ברור, הסוס לא אכל מספיק וזאת היא סיבת ירידתו. בו במקום הגבהתי את המחיצה בין שני האבוסים, ומאז החל לחזור לאיתנו.
מלבד בהובלות, היינו מדי פעם עובדים גם בחקלאות. טרקטורים לא היו אז, והסוסים עשו כל עבודה חקלאית. חרשו, דשו, זרעו.
אבל בעיקר עבדנו בחריש בפרדסים הצעירים. היינו מפרקים את זוג הסוסים ליחידות וכל סוס חרש בנפרד עם מחרשה מתאימה. את הסוס האפור לא הייתי מוסר לידיים אחרות, תמיד השארתי אותו לעצמי.
כשהיינו מתקרבים לשורת עצים היה מדי פעם תולש מספר עלים מהעצים ואוכל אותם ואני העלמתי עין מזה. שיהיה לו לבריאות.
פעם אחת תפש כמנהגו בעלים, אבל הפעם העלים לא נתלשו לבד, אלא יחד עם ענף מרכזי, מהעץ הצעיר. מבלי לחשוב הרבה, לקחתי חבל, קשרתי את הענף למקומו והמשכתי לעבוד. את מנהל העבודה ללא ראיתי יותר באותו יום, הוא היה בחלקה מרוחקת, לא היה לי למי לספר על המקרה. וכך גמרתי את העבודה ונסעתי הביתה. כעבור יומיים החלו העלים מהענף השבור להצהיב ולהתקפל.
מנהל העבודה מתוך חשש שמא הותקף העץ במחלה, ניגש לבדוק. הוא לא היה צריך לחפש הרבה, בשביל לגלות מה קרה. הוא שלח לקורא לי.
מנהל העבודה: האם זה אצלך נשבר הענף וקשרת אותו?
אני: כן.
מנהל העבודה: למה לא קראת לי?
אני: (בתמימות) חשבתי שאם אני אקשור אותו, יתאחה השבר ולא ייגרם נזק לעץ.
מנהל העבודה: זה נכון, בתנאי שיודעים איל לקשור. ואתה לא ידעת וגרמת נזק.
ואני שתקתי, מה יכולתי להגיד. חשבתי באיוולתי, הפסדתי לקוח.
כעבור שבוע הזמין אותי לחרוש בחלקת פרדס אחרת שבהנהלתו.
וכך הוחלט לקנות זוג סוסים ועגלה, לעבודות חוץ. זה היה כמו היום משאית גדולה.
שמחתי, כאשר הציעו לי להיות העגלון, ראשית מפני שאהבתי ועדיין אני אוהב סוסים, אם כי לא הכרתי אותם מקרוב ושנית, העבודה מעניינת יותר, כל יום עבודה אחרת, מקומות אחרים, ואנשים אחרים וכך קיבלתי זוג סוסים ועגלה עם גלגלי עץ וחישוקים מברזל ועם לוחות שאפשר להגביה את העגלה, ולהגדיל את כושר קיבולה.
היה לי זוג סוסים מיוחד במינו. האחד היה לבן והיה סוס עבודה מצוין. היה סוחב את העגלה בכל מצב, בבוץ ובחול. והיה לו תאבון בריא, תמיד היה מוכן לאכול. כשנעמדתי להעמיס את העגלה, הייתי תולה לו שק עם שיבולת-שועל על צווארו, והוא היה שקוע שם עד ששחררתי אותו ממנו. הסוס השני היה אפור, והיה ההפך הגמור מהלבן. הוא היה סוס אציל, ולא רק באופיו, אלא גם במבנהו. היה לו שקע מעוגל בגבו, וזה אפשר לרכב עליו ללא אוכף. את ראשו החזיק מורם ורעמה נהדרת קישטה את צווארו. הוא היה חכם מעין כמוהו. כשהייתי מעמיס את העגלה, היה מדי פעם מוציא את ראשו משק האוכל, מסובב אותו לאחור ומסתכל מה מעמיסים על העגלה וכמה.
היום אני יודע, שהוא היה סוס רכיבה מעולה ולא סוס עבודה, אבל אז דרשתי ממנו עבודה, ועד שהכרתי אותו ירד לחיי, וגרם לי צרות צרורות.
בתקופה ההיא כל האספקה לחדרה והסביבה הגיעה ברכבת. האספקה לאנשים, לבהמות, חומרי בניין כמו מלט ועצים, הכל הגיע ברכבת, ומהרכבת הובילו את הכל בעגלות ללקוחות.
הכביש הראשון והיחיד בתקופה ההיא נסלל מחדרה לתחנת הרכבת. כל יתר הדרכים היו ברובן דרכי חול, וההובלה בהן הייתה קשה מאוד. רק פרידות עברו שם ללא קושי. מרכיב חשוב בעבודות העגלונות היה אז פרדס-חנה שהייתה אז בבנייתה. הובלנו לשם מלט, רעפים, מרצפות ועוד. כל הובלה לפרדס-חנה הייתה בשבילי סיוט. רק נגמר הכביש והחלו החולות, נעמד ה"אציל" לנוח.
כל העגלונים עברו על פניי, והיו כאלה שחזרו כבר להובלה שנייה, ואני עדיין תקוע.
בתחילה בטרם הכרתי את האציל, ניסיתי להכניע אותו, וכמובן בעזרת השוט, או בעזרת ענף אקליפטוס הייתי מרביץ. והוא על כל הצלפה היה עונה בזריקת רגליים אחוריות. אני מרביץ והוא זורק רגליים.כל פעם גבוה יותר וחזק יותר, אבל לא זז מהמקום.
עייף נשענתי על עץ אקליפטוס וסקרתי את המצב. הסתכלתי על האפור והוא נראה לעי מסכן, מוכה ועלוב, ראשו שמוט, שערות הרעמה דבוקות לצווארו. רחמי נכמרו עליו וגל אהבה שטף אותי.
ניגשתי אליו התחלתי ללטף את צווארו, תלשתי עשבים ונתתי לו לאכול, והנה ראה זה פלא, כעבור כמה דקות, מבלי שאתן לו סימן כלשהו, החל לסחוב את העגלה.
הלבן הצטרף סחבו כמה עשרות מטרים ונעמד, נח קצת ושוב התחיל לסחוב. ואז הבנתי כי הוא פשוט סוס חלש מדי לעבודות קשות.
ומאז השתנתה מערכת היחסים בינינו. הייתי מפנק אותו לאחר העבודה, מדי פעם הייתי יוצא איתו בלילה למסע רכיבה לשפת הים, מה שאהב מאוד.
לאחר זמן מה הבחנתי שהסוס האפור החל לרזות. הצלעות החילו להתבלט. משהו לא היה בסדר איתו. באותו זמן היה בקיבוץ חבר, יהודה שמו, שבמסגרת הכשרתו לחיי קיבוץ, למד בחו"ל רפואת בהמות, קראתי לו. הוא בדק את הסוס, הציץ לתוך פיו, וקבע שיש לו מים בחך העליון. משהו מפריע לו ללעוס. בעזרת מזרק הוציא לו את המים אבל זה לא שינה את המצב. הסוס המשיך לרדת. ביליתי זמן רב במחיצתו ועקבתי אחריו באורווה והנה שמתי לב שהסוס הלבן גמר במהירות את המנה שלו, והעביר את ראשו מעבר למחיצה לאבוסו של האפור ו"עזר" לו לגמור את ה אוכל. ברור, הסוס לא אכל מספיק וזאת היא סיבת ירידתו. בו במקום הגבהתי את המחיצה בין שני האבוסים, ומאז החל לחזור לאיתנו.
מלבד בהובלות, היינו מדי פעם עובדים גם בחקלאות. טרקטורים לא היו אז, והסוסים עשו כל עבודה חקלאית. חרשו, דשו, זרעו.
אבל בעיקר עבדנו בחריש בפרדסים הצעירים. היינו מפרקים את זוג הסוסים ליחידות וכל סוס חרש בנפרד עם מחרשה מתאימה. את הסוס האפור לא הייתי מוסר לידיים אחרות, תמיד השארתי אותו לעצמי.
כשהיינו מתקרבים לשורת עצים היה מדי פעם תולש מספר עלים מהעצים ואוכל אותם ואני העלמתי עין מזה. שיהיה לו לבריאות.
פעם אחת תפש כמנהגו בעלים, אבל הפעם העלים לא נתלשו לבד, אלא יחד עם ענף מרכזי, מהעץ הצעיר. מבלי לחשוב הרבה, לקחתי חבל, קשרתי את הענף למקומו והמשכתי לעבוד. את מנהל העבודה ללא ראיתי יותר באותו יום, הוא היה בחלקה מרוחקת, לא היה לי למי לספר על המקרה. וכך גמרתי את העבודה ונסעתי הביתה. כעבור יומיים החלו העלים מהענף השבור להצהיב ולהתקפל.
מנהל העבודה מתוך חשש שמא הותקף העץ במחלה, ניגש לבדוק. הוא לא היה צריך לחפש הרבה, בשביל לגלות מה קרה. הוא שלח לקורא לי.
מנהל העבודה: האם זה אצלך נשבר הענף וקשרת אותו?
אני: כן.
מנהל העבודה: למה לא קראת לי?
אני: (בתמימות) חשבתי שאם אני אקשור אותו, יתאחה השבר ולא ייגרם נזק לעץ.
מנהל העבודה: זה נכון, בתנאי שיודעים איל לקשור. ואתה לא ידעת וגרמת נזק.
ואני שתקתי, מה יכולתי להגיד. חשבתי באיוולתי, הפסדתי לקוח.
כעבור שבוע הזמין אותי לחרוש בחלקת פרדס אחרת שבהנהלתו.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!