קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

קבוצת אורן | קרדיט - סיפור מקומי

חברי הקבוצה שנשארו בעין-שמר: חגי ארליכמן (ז"ל), נעמן אפשטיין, עוזי סגולי, ניצה חופי (ז"ל), עלי אלון (ז"ל), שרה אשכולי (ז"ל).
חברים נוספים: עוזי מור, יונה אלון (ז"ל), אילנה בן-פורת, רחל אוכמני, דן שוורצברד (ז"ל).
סה"כ – 11 ילדים (4 בנות ו-7 בנים).
התחילו כיתה א' בשנת: 1941.
מורים שכירים: שרה (א'-ג'), יואש (ד'-ו', נפצע קשה במצור על גבעת-חיים).
בשנת 2002 התקיים כנס של קבוצת "אורן", לכבודו אסף חגי ארליכמן חוברת מסמכים מימיה של הקבוצה במוסד. רוב המסמכים אינם מתוארכים. חלק משגיאות התחביר והכתיב, השארתי כמו במקור מטעמי אותנטיות, ורק את חלקן תיקנתי (כמו "ארוכה" במקום "ארוחה"):

פעולת המזכירות
מרכז הוועדה – מנהל שיחות, קורא לישיבות, רושם את פרוטוקול השיחה ועוזר בניהולה.
הוועדה עומדת בקשר תמידי עם הוועדות, כל חבר מקבל על שכמו כמה ועדות ובא איתן במגע.
בנקו – ועדת תרבות
אברהם – ועדת ספורט, ועדת עבודה
ויולה – ספריה
שולמית – ועדת אופניים, ועדת גיוסים

3.10.1950 שיחה I

א. בעיית חדר-האוכל.
ההתנהגות בזמן האכילה, הרעש, ההסתובבויות, קריאת ההודעות בזמן הארוחה, הקדמה לארוחה ועוד.
ההצעות לתיקון המצב –
התורנים מחלקים את האוכל בזמן הארוחה, ובסופה הם אוכלים.
המזכירות תתפזר במקומות ישיבה שונים, ותשמור על הסדר והשקט בשולחנות הסמוכים להם.
את ההודעות מדביקים על לוח המודעות ולא מודיעים בזמן הארוחה.

הצעות הילדים בשיחה –
ליצור אווירה חגיגית בערב שישי.
לאסוף את כלי השולחן אחר הארוחות.
לבחור ועדה אשר תחבר תקנון בקשר לחדר-האוכל ותכין אותו בקרוב.
קטעים ממכתב תשובה (8 עמודים) של שמואל גולן[1] ליוסף ויונה אלון:

"... יש תקופה בהתפתחותם של שני המינים, שרב המרחק ביניהם. ההתפתחות היא שונה – הנערה מקדימה בהתבגרותה הנפשית והגופנית... והפרש זמן זה הוא הסיבה להתרחקות ולהתנכרות בין שני המינים. אין הדבר דומה כמובן אצל כל החברים והחברות... ולא בכדי מדברים אתם על שתי חברות מסוימות ולא על כולן... הן מרגיזות אתכם, אולי גם מגרות אתכם. מה הדבר המרגיז אתכם ביותר? שהן מביטות עליכם מגבוה ושהן "רוקדות כמי שכפאן שד". אתם נעלבים על שאין הן רואות בכם שותפים ראויים לשמם ונושאות את עיניהן לנערים מבוגרים מכם (אם יש כאלה בחברה ואם אין – מחוצה לה). אתם מרגישים בזה זלזול כלפיכם ו"עלבון קבוצתי"... ואתם בוגרים כבר במידה מספקת בכדי להרגיש בהתנהגותן פגיעה והתגרות, אך צעירים מידי בכדי לבוא בקשרים איתן ולהיענות להן בחיפושיהן... תנו להן לחפש בחורים יותר מבוגרים ויותר מתאימים והלוואי שתמצאנה חברים שיהיו אחראיים וישפיעו עליהן לטובה... אתם מדגישים ששתיהן אינן מן התלמידות המצטיינות ומן הפעילות בחברתכם... יש גם נערות מצוינות שבתקופה מסוימת אינן יכולות להתרכז בלימודים ואינן פעילות, זה קורה גם אצל הבחורים בגיל המתאים. אין לזלזל בזה ואין ללעוג. יש לעזור לחברים ולחברות האלה ולא לדחוף אותם מחוץ לחברה ולהגדיל עוד את ניתוקם מן החברה, שמקורו באי-סיפוק נפשי, בחיפוש משהו שטרם ניתן להם... ואל תבואו להעריך אותן רק מנקודת ראות אינטלקטואלית. ערכו של האדם אינו נמדד רק בחריפותו השכלית, בכושרו האינטלקטואלי. יש גם ערכים רגשיים, אנושיים אחרים. גם החברות האלה תהיינה בהתבגרן חברות טובות בקיבוצן, אימהות טובות לילדיהן, חברות נאמנות לתנועה ולמפלגה... אם תנסו לקרב אותן לחברה, לשתף אותן בחייה, אפילו הן תוספנה להתנהג כמו עכשיו – יש סיכוי שכעבור זמן-מה תשבנה להיות חברות טובות בקבוצה... אני יודע שנערות כאלה יכולות להוציא מן הכלים, להרגיז ולגרות – אך לשם כך ניתן לנו שכל והוענקה לנו תבונה, שנוכל להשליט אותם ולא להשתעבד לתגובות יצריות, לעלבון ופגיעה...
ועכשיו לשאלה השנייה: יחסי אהבה או ידידות והשפעתם על חיי הקבוצה... הרי אין כל ספק שיחסים כאלה העלולים להעסיק מאוד את שני האנשים המאוהבים והמיודדים,

[1] שמואל גולן 1901-1960, היה איש חינוך ופסיכואנליטיקן. ממנהיגי "השומר-הצעיר" וממייסדי קיבוץ בית-אלפא. מאבות החינוך המשותף. עבד כמורה ומחנך בחברת-הילדים הראשונה בין השנים 1924–1928, וכן פעל בוועדת החינוך המשותף של הקיבוץ-הארצי והיה ממייסדי מפעל החינוך המשותף בגיל הרך.
ועלולים ליצור נטייה להסתגרות זוגית ולהתבודדות – יעוררו הרבה רגשות חיוביים ושליליים, קינאה ורכילות. מוטב בפשטות להטיף לדחיית יחסים כאלה לתקופה יותר מאוחרת ו"לנצל את הזמן ללימודים, לפעילות חברתית ולהשתלמות עצמית". כתבתי את הצעדים האלה במירכאות, כיון שהם נאמרים לא פעם על-ידי חברים רציניים, מחנכים ולא מחנכים, שאני מכבד את דעתם. ובכל זאת אני מתנגד לדעה זו"...

מספר עוזי מור:
חייתי עם אמי לאה בקיבוץ מענית הצעיר, והייתי הילד הראשון של הקיבוץ. חמש שנים החזקתי בתואר הילד היחיד של הקיבוץ, ולכן נקראתי בכתב ובעל-פה: "הילד". בהעדר ילדים נוספים, נשלחתי בגיל 6 ללמוד בכיתה א' כילד חוץ בעין-שמר. עם הזמן באה אמא שלי בעקבותיי, נישאה למשה מור ונשארה כאן לשארית חייה.

הקבוצה שלנו היתה קטנה ומורכבת מזוגות – יונה ועלי אלון (האחים), רחל אוכמני ואילנה בן-פורת (הבנות), חגי ארליכמן ודן שוורצברד (המבוגר והצעיר) והעוזים.
על העוזים כתבה הסופרת רבקה גורפיין סיפורים וידעה לאפיין את השוני בינינו – בין עוזי סגולי (הלבן, עוזיל) לעוזי מור (השחור, עוזיש). למרות השם הזהה, היינו שונים זה מזה – עוזיל היה איטי, יסודי וזהיר; אני הייתי מהיר, זריז ופזיז. הייתי שובב גדול וימים שלמים הייתי בורח מהכיתה ומבלה באורווה עם הסוסים, ברפת ובפלחה.
שנינו סיימנו יחד את בית-הספר, התגייסנו באותו יום לגולני (עוזיל קיבל, למרות איטיותו, מספר אישי אחד לפני), יצאנו יחד לקורס מ"כים, ואחריו לקצונה ולקורס מ"פים והעברנו את השירות הצבאי יחד. מגיל 6 אנחנו זוג ועד היום – כבר 80 שנה.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב