השיחה האחרונה // עזרא מזרחי

את המילים האלה אני כותב בכאב, מעט אחרי שיחת-הקיבוץ האחרונה. לפני כן בחרתי לחזור לביתי לחבק את ילדיי, הנמצאים בבתי-הילדים ובמרכזים עם הילדים והנכדים של אלו שהתבטאו כלפיי באופן אלים ופוגעני בשיחה. מעולם לא שיערתי שיו״ר הקיבוץ, ממלאי התפקידים והחברים שנכחו בשיחה, יאפשרו כזה שיח ושיסוי בין חברים וזאת רק בגלל שימוש בכלי הדמוקרטיה, שעליה אנו מגינים בכל מוצ״ש.

אינני חבר בוועד ההנהלה של עין-שמר (עזרא חבר בהנהלה הכלכלית. ס.ד.), אבל מה זה בכלל משנה, המיקרופון סופג הכל. את כללי האגודות שחברים אלו בחרו לצטט נגדי, אני מכיר היטב, אך מותר לכל חבר לקבל החלטה אחרת בהצבעת אסיפה או קלפי. ההחלטה לא היתה על אישורו של מרכז משק, אלא על הצעה לסדר להחזיר את הסעיף לעבודה, לעדכן (אולי) את המבנה ולאשר מחדש. מכאן ועד לאופן ההתבטאות של מספר חברים, שבעל-כורחי ילדיי וזוגתי נחשפו אליהם במקלט הטלוויזיה הפתוח, המרחק רב.

לא כולנו חייבים לחשוב אותו הדבר, אין זה אומר שאנו לא חברים באותה הקהילה. זה גם בסדר אם לא כולנו בוחרים להיות חברים האחד של האחר, אבל השיח חייב להיות מכבד, מכיל ובעיקר חברי.

אני תמיד מזכיר לילדים שלי, שכאשר אני מצביע על אחר, יתר האצבעות מופנות כלפיי, אז אם לא בשבילנו לפחות עבור הילדים שלנו, נשמור על הכבוד האחד של האחר.

בנימה אישית, לרגע לא שיערתי שהבחירה שלי לתרום לקהילה ולקחת חלק פעיל בהחלטות, תעלה לי במחיר כזה. האמת, נפגעתי. אומרים שלהיפגע זו בחירה - אמת, אך אדם נפגע בדרך-כלל מהקרובים אליו, מהחברים שלו. לא תמיד חברים מסכימים על הכל, אבל הם קודם כל חברים, כאלו שציפיתי שיעמדו שם ויאמרו: "השיח הזה לא מקובל עלינו, אנחנו בטוחים שעזרא סבור שיש צורך בשינוי או תיקון, גם אם אנחנו לא באותה דעה". אבל לא כך היה.

כשהחלטנו להיקלט, בחרתי במודע להביא את כל שאיתי פנימה הביתה והעברתי את המשרדים שלי לקיבוץ כדי להוסיף עוד לתזרים. הגדלתי את הצוות עם חברים ובנים, בכל פנייה של חבר ובקשה פרטנית אני תמיד שם כדי לסייע ולייעץ, בכל פנייה של ועדה אני שם. ולכל הטוענים שיש לי אינטרס/ים, אני רוצה להניח על השולחן: אינני מתכוון להתמודד על תפקיד ניהולי, אין לי רצון להחזיר את רכזת המשק לתפקיד (כך נקבע בקלפי) ולנגד עיניי עומדת טובת הקיבוץ ויישום החלטות בלבד, גם אם נקלטנו רק לפני שלוש שנים...