קורבן חטאת | ניבי מרקם

                                                                                                    דצמבר 2000

על גל אבנים אפורות, אלה אשר ניבנו ערימות ערימות על ראשי טרסות עתיקות ומעל גבה של תלולית סיקול, יכולתי להשקיף. בין קירות הטרסה צמחו להם עצי פרי צעירים. הרחק יותר חלקות מעובדות קצורות אשר במרכזן ערימות תבן שנותרו לאחר הדיש. עוד מעט תבואנה נשים למלא שקי שזרן גדולים שיעמיסו אותם אחרים על עגלות ויישאו אל הדירים והרפתות בכפר. טרסות אבן בנויות היטב תוחמות גבולן של חלקות ואחרות בנויות במדרונות הר למנוע סחף קרקע. בטלאי בוּר אפורים שולטת הסירה הקוצנית, עגלגלה אפורה מאובקת מסתירה בקרבה סלעי גיר קשה סלעי "קנומן", אפורים גם הם.

במעלה הגיא שביל צאן עולה מן הכפר דרך כרמי זיתים אל האזור הטרשי, מוביל חוצה אוכף רחב, מסתעף כמזלג זרוע אל 'עין קקוב', הממוקם על מדרגת סלע מעל 'ואדי אברד' ו'מחנה עסכר', זרוע אחת אל העיר 'שכם' הקרובה, זרוע אחרת במעלה ההר שפולסה והותאמה לצורכי ג'יפ. רוכב בודד ישוב על אתון קטנה, אדיש לטלטלה, מוביל בעקבותיו קבוצת כבשים שנגזזה זה לא כבר.

למטה שרוי באפלולית בוקר, שוכן הכפר 'עסירה א-שמליה', מוצל על ידי הרכס הגבוה. ממול על כתף מוגבהת עץ חורש ויער, גלמוד ניסמך אל תבנית אבן ישנה, שריד ואלי עתיק, 'סג'ארת זאכי' נקרא המקום והעץ בודד חשוף לרוחות דרום מערביות שגוברות על זקיפות קומתו ומאלצות אותו להישכב בזווית חדה, כל כולו מוכה רוח עד כדי עלבון. הרחק מעל אותה שלוחה ואותו עץ ניצב מחנה צבאי,  זקיפי אנטנות קורעות את הרקיע, קולטות ומשדרות קולות רעשים ולחשים סמויים.

כאשר יורדים בדרך מעקשים עקלקלה נחבט הג'יפ והעוקב הנגרר אחריו בגחון המוגן ע"י פח פלדה מרוקע, אדמת בלייה וסלעים פזורים דורשים עירנות חושים בתנועה במורד. שעות הבוקר קרירות עדיין, עדרי צבאים נסתרים וצאן פוסעים בצל המצוק הגדול, מקיצים למרעה עם קרני שמש ראשונה, שיחים ובני שיח פזורים בשדות הבור, סירה קוצנית נאחזת בשורשיה ברגבי 'טרה רוסה', מסרבים למחרשת ה'עוּד' וה'נחרור'. (זהו כלי לשימוש החורש בעזרתו מסלקים שורשים ואדמה נדבקת.) אזנב מצוי מפיץ זרעיו המעופפים כמצנחים פלומתיים קטנים. באזורים נמוכים יותר שולטים צמחי 'עוקץ העקרב' הזיפניים.

עטופים בשמיכות "קוץ" צבאיות יורדים החופרים מפסגת ההר אל מקום האתר העתיק, למטה ב'עמק מכמתת' ו'סהל בית דג'ן', עטופים גם הם שמיכת ערפילי בוקר, מצע ריפוד מוך צמרי, לרכסים נטועים. הג'יפ עמוס לעייפה, עוקף את הצללים המהלכים אט, מחליק על דרדרת אבנים הניגפות בפני צמיגים שחוקים. נשימה עמוקה משתחררת בהגיעי לישורת. שם פסעה בסנדלים וגרביים צחורות צועדת בטוחות, בגדי חקי וחצאית ארוכה הרבה מתחת הברכיים, כאפיה לבנה דקה על הצוואר.

לאחר שחניתי קרוב ככל האפשר למקום האתר התחלנו לפרוק את הציוד הרב. מפויחת, בנויה אבן ניצבת מהעונה הקודמת כירת שדה, סיר אלומיניום גדול חצי מים נח על שתי יתדות צבאיות, כלב הגז משמיע נהמה ארכנית מבטיחה.

נאווה הציגה את עצמה והציעה עזרתה: "תזכור!, דגש על האלף!", זכרתי.

בערב ביישוב הנחתי גוף יגע על מיטת הסוכנות לתנומה רגעית, אז שמעתי קול רחוק של שירה נוגה, לחנים מוכרים רחוקים. יצאתי בעקבות הקול שבקע מבעד קירות דקים של צריף סמוך. פרטה בקלילות על ארבע זוגות מיתרים, מצמידה מנדולינה סגלגלת אל חיקה, כמיהה וכיסופים בקולה. הקשתי בדלת שנפתחה מעליה ואמרתי: "נאווה, (אלף מודגשת) את שרה יפה. אם תשירי על הדשא נצטרף אליך בשמחה. חוץ מזה, תבואי מחר נעולה בנעלי עבודה. לילה טוב!", פניתי מתעלם מהסומק שעטף פניה. למחרת ישבה מולי תחת סככת הצל באתר, פניה יפים, עיני עופר, ריסים ארוכים, סמוקת לחיים ורודים בגוון אבטיח טרם בשלות. שוחחנו על דיני קורבן ואלוהים שבשמיים ובכל מקום וזה שמצוי בתוכנו. הייתה משפילה עפעפיים וריסים ארוכים בדברה. סעדה בתאבון רב. כשיצאה מסככת הצל אל השמש ראיתיה נעולה בנעליים חומות וגם טופוגרפיה מוסתרת בבגדי חקי, עקרה אנחה כבדה מקרבי. בערב שרה על הדשא. רבים נאספו סביב. בטרמולו פורטת במפרט על גבי מיתרים. פעמים הקישה בטנבור על קלף מתוח ורשרשה צלצולים עדינים בטבליות הנחושת הדקות על חישוק העץ. המתנדבים היו קשובים והסטודנטים שרו בהתלהבות. שרה את שירי רחל המשוררת ושירי רחל שפירא שאהבה במיוחד, ידעה את המילים שיצאו בהירות, כל הברה בתו שלה, כל מילה בטון. חושניות בורקות בלחלוחית ורודה נראו שפתי הנערה. מילות השיר מתוך תוכה נבעו כעפרונים שוחרי דרור מרפרפים.

כששוחחנו בפעם הבאה עלה הנושא: "קול באישה ערווה" ושוב סמקה עד שורשי הצוואר ושביל הגיא הגולש שהציץ מבעד לכפתור הפרום בחולצת החקי. אחרי השיחה הזאת לא שרה בערב ובערב הבא כשסרתי אל חדרה אמרה כי אסור לי לשהות איתה ביחידות בחדר אחד כשהדלת נעולה ולמרות זאת התירה לי להישאר ושרה כמה שירים רק לי, מקישה בזרועות זקופות על שתי לוחיות עץ שחורות קעורות באמצעיתן. "ערמונית, קוראים לזה" אמרה,  מקישה בקצב.

למחרת לא באה לעבוד ועל מיטתי מצאתי במעטפה מכתב בכתב עגול של נערה, מכתב אהבה שלא השאיר שום ספק לגבי הפח שנפלתי בו ולקורי העכביש שלכדוני כחרק. בערב פסעתי נסער בשבילי היישוב האפלים, חוכך בדעתי את הצעד הבא איך לא לפגוע ולהבהיר דברים כשלפתע בין גינות רוזמרין ריחני ושיחי הרדוף צצה נאווה. המקום היה אפל מאוד. אמרתי לה מייד: "נאווה, זה לא יילך!". סיפרתי על הילדים והאישה וכל מירקם היחסים במשפחה ופער הגילים ונשמעתי לפתע מתנצל, הרגשתי עלוב כל כך מבוהל ובוש להיות סדן דל לקורנס עמלים זה. ידעתי שבכתה בחשכה.

נותרו עוד שני לילות לסוף וכבר רציתי שייגמר השבוע, חלק מהחופרים עזב והתפנו חדרים, רחקתי מחדרי עושה דרכי בחשכה, נושא מצעים, מצאתי לי חדר פנוי ונפלתי על מזרון הספוג, יגע, מותש.

לפתע ידעתי עוד טרם נעורתי לחלוטין. לופתת רגליה כמלקחי ברזל נצמדת אלי מדיפה תום נעורים וניחוח פרחי שדה, טמנה ראשה בשקע בין כתף לצוואר, מזילה דמעות חמות רגע ערגה הפך לתאווה וחשק ושנינו היינו כטובע בשיבולת הנאחז בשיבולת.

ידה זחלה בלאט במורד אל "עין הסערה". באחת אחזתי בכתפיה, מרחיק גופה. מאליה שבה היד. חיבקתני חרש בוכייה ואני לבושתי בין זרועותיה נרדמתי. בבוקר זה לא באה לאתר.

אישה אחת רכילאית מתושבות ההתנחלות עקבה אחריה, התנכלה לה, שלחה מברק בהול לאימה: "בתך יוצאת לשמד, הצילו!!!"

שקעתי בעבודתי הארכיאולוגית בתחתית המזבח עמוק במסד הבהיר, קרני השמש נחתו ללא רחמים אל תוך ארגז האבן שחפרתי בתוכו. בשעת צהריים הבחנתי לפתע בטיפות לחות הנושרות נספגות בעפר הבהיר. זהיר הזדקפתי, על קיר ארגז האבן, כפופת ברכיים ישבה מעלי, דמעותיה נושרות עלי, לא נשלטות. טיפסתי לקראתה על סולם קצר לצאת לנחמה. "אני עוזבת", אמרה, "חוזרת הביתה, באתי להיפרד". הפניתי ראשי וכמעט שמטתי אחור שעה שראיתי בסמוך אישה חרדית בפיאה ולידה אברך ישיבה חיוור לבוש שחורים בפיאות מסתלסלות ומשקפי ראייה עגולים תחת מגבעת שחורה. "אלה אימי ואחי" אמרה, מצביעה על האברך החיוור ואימו.

במהירות שקעתי המום אל מסד המזבח. בקול צלול שמעתיה אומרת: "קורבן חטאת אני, קורבן עולה". קפאתי במקומי, ראשי קודח: "אוי לקורבן ולמקריבו".

מאוחר יותר נודע לי כי השיאוה בדחיפות לרופא שיניים בוגר שהוטס במיוחד מברוקלין ונולדו להם שם ילדים, וילדים וילדים.

כשחזרתי להתנחלות מצאתי על הכרית שני גלילי בריסטול קשורים כמגילה בסרט משי אדום. על גבי גיליון אחד היה ציור יפה: רכסים חדים קורעים את השמיים צבועים צהוב, במרכז ספר תנ"ך כחול גדול, אליו כפותה בעבותות דמות נערה דקה סימבולית: ללא שער וללא פנים, ללא אברים, רק גפיים משולבות ורדיד בד דק מתנופף ברוח, עוטף את גופה. שבילים מזוגזגים קשים בקוויהם ושחורים מובילים אל הפסגות.

על גיליון הנייר השני ציור של נערה יושבת בעיני עופרים, יפה, עטורה סרט ראש. גבעות שומרון עגולות ברקע, כפר ערבי וקבר שיח עם עץ אלון ובאותיות סת"ם גדולות כתובות מילות השיר של רחל שפירא שאהבה לשיר: