על ריבוי ילדים בקיבוץ – יוני 1936
(עיקרי הדברים המתפרסמים כאן נאמרו במסיבת הנחת אבן הפינה לבית הילדים)
לא לאט הופיעו הילדים הראשונים וזמן רב עבר עד שחיי הילדים הפכו לעניין של רבים בקיבוץ, ועוד הדרך ארוכה. חנכנו את בית הילדים הראשון, רק הראשון.
בזמן הנחת היסוד לבית הזה ניסיתי לקבוע מה היו המעצורים לריבוי יותר מהיר של ילדנו, ויש לי כיום ההכרה שיש כאן עניין הנוגע לאופיים של כמה וכמה מחלקי תנועתנו, אם לא התנועה כולה בעבר הלא רחוק...
... במצבים כאלה קשה להיות האם הראשונה בקיבוץ. אבל היו גם מעצורים נפשיים חזקים. בחינוך התנועה – הייתה קיימת רק קבוצה - והמשפחה, אימהות – היו מושגים רחוקים. ולעומת זה – הרצון להישאר צעירים אשר חזק כל כך אצל כל אשה, טופח עוד ביתר שאת על ידי תנועת הנוער.
הפחד האווילי בפני הבגרות והעתיד וכמה הוא קשה אצל האשה, אשר סביבת גברים מחנכת אותה להיות צעצוע אהבה. ומה כשתישבר? ומכאן הערך המכריע בשביל תרבות פועלית יוצרת בהתקדמות האשה בציבור ובעבודה, שלא תהיה משועבדת לאהבה, ותצעד במצעדים בטוחים לקראת העתיד.
ועוד עם הספרות הקומוניסטית של ימי המהפכה ממש, ועם הספרות הקומוניסטית של המשבר בגרמניה – באה בתור שאלת השאלות: איך לחיות חיים מיניים מהירים, בלתי מזיקים, ללא צורך של התקשרות ממושכת, ללא מחשבה אודות ילד. וכמעט נוצרה הרגשת קדושה ביחס למלחמה על זכות הפסקת הריון. המלחמה הזאת אשר הייתה מותנית בתנאים של חוסר עבודה בגרמניה, או של מלחמת אזרחים ברוסיה – לא היה לה כל קשר עם התנאים המציאותיים שלנו, ובכל זאת היא השפיעה השפעה גדולה על אנשינו.
המרחק בין רוסיה של אוקטובר ורוסיה של תוכנית החומש השניה. נוצרו יסודות לסטברציה (?) כלכלית סוציאליסטית ונוצר יחד עם זה היסוד להכביד על הקלות המופרזת בהפסקת ההריון. אינני מצדיק את החוק הרוסי כמו שנתקבל, אבל אינני חושב שמחבר "הצינקאלי" בגד בעצמו – בזמן שחייב את הכבדת התנאים להפסקת ההריון ברוסיה – הבדיל בין גרמניה קפיטליסטית, ורוסיה סובייטית וריכוז מלחמתו בביקורת עניינית על סעיפי החוקה החדשה.
אולי כל הילדים ברוסיה הם עדיין שבעים, אבל הם אינם כבר אותם הילדים הרעבים מתמונות קטה קולביץ, אשר בספק האם היו צריכים להיוולד. הילדים ברוסיה צריכים להיוולד ללא כל ספק – להם שייך העתיד של המולדת הסוציאליסטית העצומה.
... הרגולציה של הלידות צריכה לשרת באופן ממשי את ההכרח לשוויון האשה בחיי ציבור ועבודה, וזה לא ייתכן שההריון יפסיק מדי שנה בשנה את עבודת האשה. באשר למעשה קיימת אצלנו בכל המקרים וכל התנאים קלות מוגזמת בהפסקת ההריון.
מבחינה תיאורטית צריך גם אצלנו להגביל את מספר הלידות (ביחס לכמה זרמים התיישבותיים מחוצה לנו בוודאי ובוודאי) אבל אצלנו יש לזה רק חשיבות תיאורטית – באשר למעשה קיימת אצלנו בכל המקרים וכל התנאים קלות מוגזמת בהפסקת ההריון.
גם בארץ ישראל אין חיים פועלים אחדים, ואין לקבוע אותו הכלל ביחס לפועלת מחוסרת עבודה בתל אביב, ביחס לחברה במשק קבוצתי. ייתכן שקופת חולים חייבת להיות הרבה יותר ערה ומלאת הבנה ביחס לפועלת עירונית, מחוסרת עבודה ונאבקת לא פעם בין מצב של רעב ממש ובין אובדן עצמאותה המוסרית. אבל במשקים בהתחשב עם המצב הקיים יש לא להקל אלא להחמיר ... אינני דורש איסור, אבל הנני שולל גם את המצב של "מובן מעצמו" ביחס להפסקת ההיריון. לא היה מזיק גם אצלנו, כדוגמת רוסיה לפני החוקה החדשה, לשמוע בכל מקרה לא רק את רצון היחיד אלא גם את חוות הדעת של מוסד קיבוצי. ואם זה עדיין בלתי אפשרי – נהרוס לפחות במובן נפשי – תיאורטי את הגשר למלחמת הפאראגרף 218 בגרמניה הקפיטליסטית (אשר שמה היא מוצדקת) ונבנה גשר של הבנה למושגים חדשים ההולכים ונוצרים ברוסיה הסובייטית.
יש מעצורים אובייקטיביים לריבוי מהיר של ילדים. יש רצון קודם כל לבסס את המשק, והוצאות לחינוך ילדינו הן כה יקרות. יעשה נא הפעם הבירור המשקי הזה באופן ממצה.
... יקבעו נא גם השלבים לאפשרות של ריבוי בהתאם לשלבי התפתחות המשק. אבל יילקח גם בחשבון – שגם בשטח זה אין לרדת ממינימום ידוע – והמינימום הזה אינו ניתן להיקבע על ידי הרגשות חד-פעמיות ואקטואליות בלבד. הילד היחיד ובייחוד הילד היחיד בקיבוץ. במשפחה מחוץ לקיבוץ ההורים אומרים לילד גם הן וגם לאו. הולכים איתו לטייל (אם כי לא תמיד יש להם זמן לזה. לא רבים מאיתנו זכו שאבא ואמא, יום יום, יהיו פנויים עבורם שעה שלמה), אבל גם מאכילים מלבישים וכו', זאת אומרת משתתפים בקביעת ההרגלים היסודיים של הילד. לא כן בקיבוץ. כאן את החינוך להרגלים היסודיים בהאכלה, הלבשה, אופן עשיית צרכים – משאירים לעובדות וההורים נשארים רק בשביל תענוג הילדים. בשביל החופש שלהם. ואם ניקח בחשבון:
את השאיפה האילוזורית (מהמילה – אילוזיה נ.מ.) לשלטון האינטימיות אשר הילד מביא עוד מרחם אימו. ב.) את ההשפעה החזקה אשר נשארת להורים בקיבוץ על ילדיהם. ג.) ואת מיעוט ההורים המתעניינים בכשרונות פדגוגיים מיוחדים.
בולטת לעין הסכנה הגדולה אשר ישנה בעוצם הרגש אשר ניתן כל יום בשעה מרוכזת על ראשו של ילד יחיד. בנידון זה אין הבדל בין ילד יחיד לילדים יחידים, אשר נולדו אחד מהשני במרחקי זמן גדולים. הרצוי הוא מספר הילדים אשר מחליטים עליו צריך להופיע במרחקים יותר קצרים ...
... אין אושר יותר גדול בחיים – מאשר בתנועה חלוצית ולוחמת להיפגש בחזית משותפת עם הילדים. יכול וצריך להיות לנו האמון לתנועה שהיא תמסור את הקניינים הקולקטיביים שלנו לדור הבא, אבל גם חינוכנו הוא בראשית הדרך. ויכולה להיות חשיבות מכרעת לרציפות היסטורית של תנועתנו עם יפגשו שני הדורות פנים אל פנים – פגישה מלאה וחברית.
אל נראה יותר מדי את ילדנו כפרחים יפים – נראה אותם קודם כל בתכליתם האנושית והלוחמת, נראה אותם כיורשים, ונרצה למסור להם בידינו את הירושה היקרה.
לא לאט הופיעו הילדים הראשונים וזמן רב עבר עד שחיי הילדים הפכו לעניין של רבים בקיבוץ, ועוד הדרך ארוכה. חנכנו את בית הילדים הראשון, רק הראשון.
בזמן הנחת היסוד לבית הזה ניסיתי לקבוע מה היו המעצורים לריבוי יותר מהיר של ילדנו, ויש לי כיום ההכרה שיש כאן עניין הנוגע לאופיים של כמה וכמה מחלקי תנועתנו, אם לא התנועה כולה בעבר הלא רחוק...
... במצבים כאלה קשה להיות האם הראשונה בקיבוץ. אבל היו גם מעצורים נפשיים חזקים. בחינוך התנועה – הייתה קיימת רק קבוצה - והמשפחה, אימהות – היו מושגים רחוקים. ולעומת זה – הרצון להישאר צעירים אשר חזק כל כך אצל כל אשה, טופח עוד ביתר שאת על ידי תנועת הנוער.
הפחד האווילי בפני הבגרות והעתיד וכמה הוא קשה אצל האשה, אשר סביבת גברים מחנכת אותה להיות צעצוע אהבה. ומה כשתישבר? ומכאן הערך המכריע בשביל תרבות פועלית יוצרת בהתקדמות האשה בציבור ובעבודה, שלא תהיה משועבדת לאהבה, ותצעד במצעדים בטוחים לקראת העתיד.
ועוד עם הספרות הקומוניסטית של ימי המהפכה ממש, ועם הספרות הקומוניסטית של המשבר בגרמניה – באה בתור שאלת השאלות: איך לחיות חיים מיניים מהירים, בלתי מזיקים, ללא צורך של התקשרות ממושכת, ללא מחשבה אודות ילד. וכמעט נוצרה הרגשת קדושה ביחס למלחמה על זכות הפסקת הריון. המלחמה הזאת אשר הייתה מותנית בתנאים של חוסר עבודה בגרמניה, או של מלחמת אזרחים ברוסיה – לא היה לה כל קשר עם התנאים המציאותיים שלנו, ובכל זאת היא השפיעה השפעה גדולה על אנשינו.
המרחק בין רוסיה של אוקטובר ורוסיה של תוכנית החומש השניה. נוצרו יסודות לסטברציה (?) כלכלית סוציאליסטית ונוצר יחד עם זה היסוד להכביד על הקלות המופרזת בהפסקת ההריון. אינני מצדיק את החוק הרוסי כמו שנתקבל, אבל אינני חושב שמחבר "הצינקאלי" בגד בעצמו – בזמן שחייב את הכבדת התנאים להפסקת ההריון ברוסיה – הבדיל בין גרמניה קפיטליסטית, ורוסיה סובייטית וריכוז מלחמתו בביקורת עניינית על סעיפי החוקה החדשה.
אולי כל הילדים ברוסיה הם עדיין שבעים, אבל הם אינם כבר אותם הילדים הרעבים מתמונות קטה קולביץ, אשר בספק האם היו צריכים להיוולד. הילדים ברוסיה צריכים להיוולד ללא כל ספק – להם שייך העתיד של המולדת הסוציאליסטית העצומה.
... הרגולציה של הלידות צריכה לשרת באופן ממשי את ההכרח לשוויון האשה בחיי ציבור ועבודה, וזה לא ייתכן שההריון יפסיק מדי שנה בשנה את עבודת האשה. באשר למעשה קיימת אצלנו בכל המקרים וכל התנאים קלות מוגזמת בהפסקת ההריון.
מבחינה תיאורטית צריך גם אצלנו להגביל את מספר הלידות (ביחס לכמה זרמים התיישבותיים מחוצה לנו בוודאי ובוודאי) אבל אצלנו יש לזה רק חשיבות תיאורטית – באשר למעשה קיימת אצלנו בכל המקרים וכל התנאים קלות מוגזמת בהפסקת ההריון.
גם בארץ ישראל אין חיים פועלים אחדים, ואין לקבוע אותו הכלל ביחס לפועלת מחוסרת עבודה בתל אביב, ביחס לחברה במשק קבוצתי. ייתכן שקופת חולים חייבת להיות הרבה יותר ערה ומלאת הבנה ביחס לפועלת עירונית, מחוסרת עבודה ונאבקת לא פעם בין מצב של רעב ממש ובין אובדן עצמאותה המוסרית. אבל במשקים בהתחשב עם המצב הקיים יש לא להקל אלא להחמיר ... אינני דורש איסור, אבל הנני שולל גם את המצב של "מובן מעצמו" ביחס להפסקת ההיריון. לא היה מזיק גם אצלנו, כדוגמת רוסיה לפני החוקה החדשה, לשמוע בכל מקרה לא רק את רצון היחיד אלא גם את חוות הדעת של מוסד קיבוצי. ואם זה עדיין בלתי אפשרי – נהרוס לפחות במובן נפשי – תיאורטי את הגשר למלחמת הפאראגרף 218 בגרמניה הקפיטליסטית (אשר שמה היא מוצדקת) ונבנה גשר של הבנה למושגים חדשים ההולכים ונוצרים ברוסיה הסובייטית.
יש מעצורים אובייקטיביים לריבוי מהיר של ילדים. יש רצון קודם כל לבסס את המשק, והוצאות לחינוך ילדינו הן כה יקרות. יעשה נא הפעם הבירור המשקי הזה באופן ממצה.
... יקבעו נא גם השלבים לאפשרות של ריבוי בהתאם לשלבי התפתחות המשק. אבל יילקח גם בחשבון – שגם בשטח זה אין לרדת ממינימום ידוע – והמינימום הזה אינו ניתן להיקבע על ידי הרגשות חד-פעמיות ואקטואליות בלבד. הילד היחיד ובייחוד הילד היחיד בקיבוץ. במשפחה מחוץ לקיבוץ ההורים אומרים לילד גם הן וגם לאו. הולכים איתו לטייל (אם כי לא תמיד יש להם זמן לזה. לא רבים מאיתנו זכו שאבא ואמא, יום יום, יהיו פנויים עבורם שעה שלמה), אבל גם מאכילים מלבישים וכו', זאת אומרת משתתפים בקביעת ההרגלים היסודיים של הילד. לא כן בקיבוץ. כאן את החינוך להרגלים היסודיים בהאכלה, הלבשה, אופן עשיית צרכים – משאירים לעובדות וההורים נשארים רק בשביל תענוג הילדים. בשביל החופש שלהם. ואם ניקח בחשבון:
את השאיפה האילוזורית (מהמילה – אילוזיה נ.מ.) לשלטון האינטימיות אשר הילד מביא עוד מרחם אימו. ב.) את ההשפעה החזקה אשר נשארת להורים בקיבוץ על ילדיהם. ג.) ואת מיעוט ההורים המתעניינים בכשרונות פדגוגיים מיוחדים.
בולטת לעין הסכנה הגדולה אשר ישנה בעוצם הרגש אשר ניתן כל יום בשעה מרוכזת על ראשו של ילד יחיד. בנידון זה אין הבדל בין ילד יחיד לילדים יחידים, אשר נולדו אחד מהשני במרחקי זמן גדולים. הרצוי הוא מספר הילדים אשר מחליטים עליו צריך להופיע במרחקים יותר קצרים ...
... אין אושר יותר גדול בחיים – מאשר בתנועה חלוצית ולוחמת להיפגש בחזית משותפת עם הילדים. יכול וצריך להיות לנו האמון לתנועה שהיא תמסור את הקניינים הקולקטיביים שלנו לדור הבא, אבל גם חינוכנו הוא בראשית הדרך. ויכולה להיות חשיבות מכרעת לרציפות היסטורית של תנועתנו עם יפגשו שני הדורות פנים אל פנים – פגישה מלאה וחברית.
אל נראה יותר מדי את ילדנו כפרחים יפים – נראה אותם קודם כל בתכליתם האנושית והלוחמת, נראה אותם כיורשים, ונרצה למסור להם בידינו את הירושה היקרה.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!