קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

שלוש לוויות | ניבי מרקם

13/09/1955
דחוק עומד אני על שפת הבור, רגליי יחפות, נאחז באצבעות הרגליים ברגבי קרקע אדמדמים לבל אפול אל הבור אל הנקע נשמט על הארון הצח. קהל רב של מבוגרים, אנשים שלא כמוני, שהתנסו קודם לכן בטקסים מעין אלו, קהל דוחקים, צפופים, נוגעים איש ברעהו. אישה אחת בכתה מרה, אוחזת בכתפי, ציפורניה מעיקות מעמיקות חדור כטפרים. ליבי מפרפר כעפרוני בכלוב, מנתר ניתורים, מבקש לפרוץ מבית החזה, לצאת לפרוח. היא דומה אינה מרגישה, מהדקת חזה אל עורפי, דמעותיה חמות נושרות על שער קצוץ, גולשות סביב אוזני, נושרות על מצחי, לחיי, שפתיי מושחות בטעם. כאשר ניתכו הרגבים הראשונים על הארון הנבוב, קולם נשמע כרעם עמום, קול תופים קורע מבהיל. עם גבור המטחים, גבר הנהי, בכי מרורים, זעקה עולה של צעירים וזקנים אשר אבד להם יקירם, ככל שנערמה האדמה וכיסתה על הארון והדממה ממעמקים הלכה ועבתה, כן גדל הפער המבודד, גדל המרחק בין גוויית האישה המתה ומלוויה החיים, נרגעו הרוחות, שקט בכיים, רק גבר צעיר נשאר עומד בין עצי אקליפטוס חובק את ביתו הקטנה אל חיקו, עיניו דומעות, אדומות, נפוחות כואבות. לבסוף כדרכם במקרים כאלה ערמו אספרגוס ירוק רענן.
בכלל לא רציתי לבוא לשם ולא ידעתי לוויה מה היא ובמה מדובר. אחרי שהחליטו על השתתפות ילדי הקבוצה כבר היה מאוחר מידי לחמוק. כפות ואצבעות רגליי כאבו כשדבקו בכוח ברגבים הנוקבים. ריח חריף של אקליפטוס עלה מהיונקות והשורשים שנחתכו בבוקר בידי עובדי הנוי והחופרים. איש אחד שלא יכולתי לראות נשא דברים: "היא הייתה אישה טובה, תופרת מעולה וחרוצה ואיך היטיבה לקלוע שעה שירתה ברובה צ'כי או אנגלי על מטוס עירקי תוקף, וקליעתה כה טובה כי הרי עיני תופרת לה, ברורה אל המטרה כמו קצה החוט אל קוף המחט. "בהירה וטובת עין" ציטט. עכשיו היא באדמה לבד בתוך ארון עץ אורן לבן, חלול, ויונקות אקליפטוס ריחניים כבר מבקשים להם דרך סדק אל תוכו. ימתקו לך הרגבים, נוחי בשלום!

ועדת החינוך התנגדה בהתחלה להשתתפות הקבוצה בלוויה, אולם ויכוח ודיון חוזר בנושא עלה וחזר עד שהגיע לידיעה והכרעת המזכירות, זאת דנה והחליטה שלא להחליט, אלא לשאול את מילק ממשמר העמק, הוא "האורים והתומים" בענייני חינוך בכלל ולוויות חינוכיות בפרט.
הזמן רץ, הגופה התקררה אז הגיעה תשובתו השלילית של מילק שהגיע מוסברת ומנומקת למחרת ההלוויה. אחר כך קרה אסון: ילדה קטנה טבעה למוות בבריכת השחייה של הקיבוץ. הוכיתי בכאב כה חזק וכה אמיתי למרות שאני עצמי ילד קטן, אבל גדול ומבוגר יותר. כבר אז קיננה בראשי מחשבה מוזרה כי אחרי הלוויה הראשונה לא יקשה עלי להיות נוכח ולהתמודד בלוויה נוספת.

הפעם נשאו ארון כה זעיר עד שהספיקו שני אנשים לשאתו. גם הבור היה בעל מידות קטנות וככל שהכל זעיר כן זעק לצמרות בכי וכאב גדול. אם הפעוטה הבקיאה בעברית, נהירים לה רזי השפה, שלחה ציפורניה לארון האורן הלבן, מלטפת, מייללת, גונחת בקולות נהי שאינם מוכרים, כאב ושכול. אנשים רצו להניח את הארון בבור, מעדנות ביקשו להרחיק מעט את האם וזאת בשארית כוחה נאחזה בו כרעה אל הקרקע זועקת: "הניחוני! הניחוני! הניחוני!" אז התעלפה אל חשכה גואלת.
עד היום מהדהד באוזני צער זעקת אם שכולה שאבד לה עולם ומלואו. שנים מנעתי רגלי מאותה חורשה ארורה, אפופת צער, מצילה. שנים רבות עברו עד שלמדתי לאהוב אותה ואת עצי האקליפטוס הריחניים הקרירים.

כשקורה אסון היו הנגרים בין הראשונים לדעת, הרי תפקידם לבנות ארון במידות הנכונות, מהעץ המיוחד המיועד לכך. באוטובוס אגד נסעו השניים לחיפה אל אזור מפרץ הקישון, שם נמצאו מחסנים גדולים של עץ מיובא. במשך שעות רבות תרו במחסנים עד שהגיעו להסכמה בדבר העץ המתאים לארונות קבורה. קנו כמות גדולה שיהיה מספיק לימים קשים. את עץ האורן הלבן הביא נהג משאית ה"פדרל" או ה"סופרוויט". כשהגיעה, פרקו את "אוצר" העץ, הניחו אותו בפינה יבשה בנגרייה, פינה מיוחדת לחומר מיוחד. מכסים בזהירות ב"פלנדקה" המיועדת לכך. כשהייתה מגיעה ידיעה מרה אל הנגר הקפיד לנסר במידות הנכונות, טיפונת גדול לשם ביטחון, שלא יהיו תקלות. הקציע, שייף, יוצר קנטים, משייף פזות ושגמים, שבע מודד רק אחר כך מנסר מתאים בדיוק, נעזר בזווית מדידה ממתכת, מחובר בברגים מבריקים ודבק נגרים חם ועץ האורן הלבן נעים למגע, חלק ומהוקצע היטב מכל צדדיו, ארון מלאכת מחשבת, חישוקי עץ מקיפים סביב תואמים, מקנים חוזק ויופי. עבד שעות, מסור, אוהב את המלאכה, שוקע במחשבות על המושא, זה שעכשיו נתון עטוף סדין הרחק במקרר של מתים. עשה הפסקת עישון עד קצה בדל ה"סילון", שריד נייר דק לבן דבוק לשפתו התחתונה. רציני, כבד מבט תחת עדשות משקפיים עבות, שקוע בהרהוריו. הנה הגיע הבחור הזה מההשלמה החדשה, כולו רוח עשייה ותזזית מבצע עבודה ביעילות ומהירות וכבר זאת גמורה, חרוץ הוא ומסור, אלא שאינו נגר שהנגרות אומנותו אלא נגר סתם, סתם נגר. התייחסו אליהם אל השלמה זאת כיאות, ולא מזלזלים בכושרם ובכשרונם של צעירים מבריקים ומצויינים, כנאמר בהזדמנויות חגיגיות, ראשוני האנשים שעלו מערים גדולות בארץ הגולה התייחסו אל השלמות וגרעינים קודמים אחרים כאילו היו עצי סרק או עשב בר דל, נהגו כאילו הם יחיו צעירים לנצח מניבי פרי מוכשרים ואיש מהם לא יזדקק לארונות עץ אורן לבן.
צמד הנגרים, אנשי השלמה קודמת ספגו לא מעט עלבון מהאליטה אלא שידעו בהומור של בעלי מלאכה יוצאי עיירות קטנות היודעים לייצר ארונות, להבליג, לדלג ולפסוח מעל מהמורות. בהפסקת עשר שתו קפה ואכלו עוגיות "פתי-בר" ישנות, פנה הנגר, אל אומני הנגרייה שנראו ישישים בעיניו "מדוע בעצם לטמון באדמה עץ כל כך יקר, מתאים לרהיטים, הרי אפשר לקחת עץ לבוד יעיל וזול, לתקוע כמה מסמרים במהירות והארון מוכן מהר וזול. חוץ מזה מי בכלל רואה אותו, הרי הוא מכוסה תמיד בבד שחור, דגל הקיבוץ, אדמה ואספרגוס ולסוף לוח מצבה משיש". אמר מחייך כאילו לתומו.

מעל משקפיו במבט רציני זועף מעט, השיב הנגר האומן: "נושאי הארון, לא התהלוכה, לא ההספד, לא האספרגוס, לא הפרחים, לא הקהל הרב, לא, לא הם וגם לא צילם הכבד של עצי האקליפטוס מעניקים לנפטר את הכבוד האחרון". מצץ ארוכות בסיגריה שלאחר הקפה משחרר אט עשן אפור "הכבוד, ידידי הצעיר, הוא בארון!" אמר והוסיף שלא כדרכו כאן בחורשת האקליפטוס שורר סוף סוף שיוויון מלא, אין אליטות של ערים, אין עיירות, אין השלמות וגרעינים. כולם שוכבים פרקדן על אותה שכבת טין באותו עומק, למראשותיהם כרית מלאה שעות נוספות. אפילו מצבת בזלת או שיש איטלקי או פשוט שיש חברוני, לא פוגעת או משנה את רצונם או כבודם, שייכת היא למסכת חייהם של הנותרים מאחור. ובזה תמה השיחה. כשנפטר הנגר האומן מוקדם מידי, היה הוא ראשון הנטמנים בארון עץ לבוד זול ממוסמר במהירות ויעילות.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב