1. לא חושב על השביעי באוקטובר, אני לא מסוגל להכיל ולעכל עדיין את מלוא האסון. אני כן קורא ושומע, אבל שם שכפצ על הלב. אני חושב שלהיות כאן ולחוות את זה, זה משהו שאני לא מסוגל. אז אחרי הכל, אפרד כמו שצריך מהחברות והחברים שאיבדנו, על קהילות הקיבוצים ההרוסות, על סיפורי הזוועה באוטובוס הגימלאים וחוף זיקים, על סיפורי הגבורה בבאח העורף, כרם שלום וכיסופים. מבטיח שאגיע להכל. כרגע מפוקס על המשימה.

2. תפיסת העולם שלי השתנתה. אני חושב שהערכים שלי זהים, אבל מה שהיה לפני השבעה באוקטובר הוא לא מה שיהיה. המדינה שלנו היא דבר שאסור לקחת כמובן מאליו. הציונות שבי התחדדה, היא חדה יותר, ברורה יותר. מתוך זה גם הרצון העז לתקן אותה גדל. לרדוף שלום זה כן, אבל הומניות בבסיסה זה הגנה בלתי מתפשרת לאזרחים של המדינה. אני מדבר על פוגרום, ופעולות נאציות, (וכפי שכתבתי לא מעכל שזה קרה). אבל גם ביטחון בסיסי הרבה יותר. אני לא חושב שיש דבר כזה ״התפכחות״ הרי המחנה שלי מזהיר שנים נגד מלחמה. אבל האירועים משרטטים קווים, ישנם אנשי ״שמאל״ שלא באמת אכפת להם מישראל, בלב כבד אומר אבל זה המציאות. לעומת אנשי ״ימין״ שזורים הרס ופחד, חוסר מנהיגות ואופק, חלקם על הגה המדינה וזו מילה טעונה היום אבל אנחנו שבויים תחת שלטון שלא אכפת לו מאיתנו. שלטון שלא יודע להגיד את המילה ״קיבוץ״ מהפה.

יש לנו השמאל הציוני הזדמנות לברר ולהבין מה אנחנו מציעים למדינת ישראל, מה הסיפור שלנו , מה הסיפור של המדינה:

"פנינו אל השמש העולה,

דרכנו שוב פונה מזרחה.

אנו צופים לקראת שעה גדולה,

זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה.

חוצבים אנו גורל ביד רמה,

נושאים בלב תקוה יוקדת.

אנו זוכרים כי יש לנו אומה,

אנו יודעים כי יש לנו מולדת.

הולכים אנו לקץ של הנכר,

חלום חרות יחדיו נגשימה.

אנו דוגלים בעוז בשם מחר,

וטור אל טור נלך תמיד קדימה!"

3. אני קיבוצניק, זו תבנית נוף מולדתי. אני תמיד אהבתי את העובדה הזו, אני מתעמק בזה כל חיי (אפילו הסברתי לבחור פה מתל אביב שאין לו מושג מה זה קיבוץ את ההבדל ״המהותי״ בין הקיבוץ הארצי לתקם ועכשיו כל בן אדם הוא קורא לו שמוצניק) יחד עם זאת היה לי ביקורת על הקיבוצים, על התנועה הקיבוצית. היום אני לא אתן לזה אותו מקום. הקיבוצים הצילו את המדינה על בשרם, דמם, חייהם. הקיבוצים גם בצפון, גם בכל הארץ. שומרים על מדינה ומקיימים חיי קהילה, חיים שגורלם קשור זה בזה. ערבות הדדית שאמן תגיע לכלל הארץ. הקיבוצניקיות, הקיבוצים הם אבני היסוד של מדינת ישראל. אני גאה להיות חלק מהשבט הזה, אני גאה להסתכל עליהם כאן מולי ואני בינהם לגדר. גאה בקיבוץ הארצי כזרם שלי ובשומר הצעיר בתפיסה ההיסטורית הקיבוצית שלה. ועצוב לי ורע לי על מה שעברו, על איך הם נראים ועל החברים והחברות העקורים מביתם.

אני אוהב אותם מאוד ורוצה שיהיה להם הכי טוב. ועל פי ניר עוז האהוב: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב."

4. הצבא עובד על המילואימניקים, מנקודת מבטי בלבד, ועם כל הכבוד לסדירניקים, אין לנו סיכוי בלי המילואים. צבא העם מוכיח את עצמו, לא רק בגלל הכמות, אלא גם הבגרות והיכולת שהם מביאים מה "אזרחות" הוא נכס בלתי יתואר. בצוות שלי אני רואה את זה ברמה הכי גבוהה שיש.

אין לנו מקום לצבא מקצועי כאן, צריך לזכור את זה.

5. נוסע בין הקיבוצים וכוחות צהל בחושך, ברדיו בוקע שיר, ובלי הרבה מילים לעת עתה, רק חלק מהשיר: "עינינו תועות הנשימה כבדה, צועדים בגשם האפור. אפופים ניחוח רעל מול פני אומה גוועת, אל מול מקסם אורות כוזבים. שקר מלומד שומעים והוזים חרש ניגון טועה. תנו לשמש, תנו לשמש יד, לשמש יד..."