הקטע שלי ב״חשיפה״ בעמוד הראשי של הארץ! | אבשלום זוהר סל

7 באוקטובר טלטל את כולנו, גם אותי. בשעה 11:45 כבר הייתי על מדים ונשק, והרגליים רצו ללכת דרומה. הצבא התארגן. כמו הרבה מהאנשים, בעיקר גברים, גם הדרך שלי לחוש ביטחון בבוקר ההוא היתה לאחוז בנשק. אני חייל מילואים של חטיבת הנח"ל הסדירה, זו שאיבדה את המח"ט שלה באותו יום. מלבד הנשק, מה שנותן לי ביטחון היא המצלמה, אבל עד לפני שבועיים וחצי כמעט שלא אחזתי בה. אחרי כמה ימים בתוך רצועת עזה, שאליה הגעתי בתחילת נובמבר, ידעתי שאני צריך להביא אותה איתי. בחזרה מאחת מהגיחות לרצועה ידעתי שבפעם הבאה, שהיתה יום לאחר מכן, אני חוזר עם מצלמה, וכך היה. חטיבת הנח"ל התקדמה כבר לכיוון מחנה הפליטים שאטי, ואני איתם.

בכל שנותיי כחייל דיברו על "המלחמה הבאה". המצב הנוכחי הוא לא אחד התרחישים שמישהו חשב עליו. בתפקידי עכשיו אני עוסק בניהול והובלה בין חטיבת הנח"ל הנלחמת לעורף החטיבתי. אני גאה מאוד לשרת בתפקיד שלי, בצוות שלי, ומרגיש שליחות על אמת. אני מסתכל מסביב ברצועה: כבר שנים אנחנו שומעים "צריך לשטח את עזה", והנה זה קורה ונראה הלכה למעשה מול עיניי. הרס וחורבן לאורך קו החוף וחלקה הצפוני של הרצועה, כמו בסרטים על מלחמות עבר.

״ האדם מתרגל להכל" - זה משפט שאני חוזר ואומר ביראה ותקווה. אפשר לנצח הכל, אבל גם אפשר להתרגל למציאות ולמחזות. וגם לעזה האדם מתרגל. אני עומד על האמר שלנו, המצלמה קשורה למקלע המאג שבו אני מחזיק, ואני סורק את החלונות והמבנים במחנה הפליטים. אני יודע שהצבא שלנו חזק מאוד, כוחות אדירים, ובין פעילות לפעילות עולה המחשבה: "איפה היה החוזק הזה ב-7 באוקטובר?"

החיילים שאני פוגש בקרב הם דור מדהים, כזה שהלב שלו במקום הנכון. הם יוצאים למשימה עם גאווה ישראלית ויודעים שהם בתקופה היסטורית. חשוב להם שהציבור יידע שהם עשו מספיק, שהם השקיעו ועשו הכל כדי לנצח.

הם נלחמו ונלחמים בגבורה ובמקצועיות רבה. הם דואגים אחד לשני. הם ערים שעות רבות. הם מרגשים אותי. הם האנשים הכי טובים שלנו, צעירים, ציונים, אוהבים את המדינה ואנשיה. הם ימשיכו להילחם ויעשו זאת מכל הלב בשבילנו, בשביל העתיד שלנו כאן.

גדלתי בקיבוץ, תבנית נוף מולדתי היא קהילה, ערכים ברורים שקיבלתי בשומר הצעיר כנער. כך כל משפחתי. אחיי נמצאים מ-7 באוקטובר עם המפונים בבתי המלון, וסבי פונה מקיבוצו בצפון. באחת הפעמים אנחנו מכניסים לרצועה נציגים של התקשורת, ביניהם אורי לוי מ"כאן". בראיון שנתתי לו ולא נכנס לשידור אמרתי שאני גאה להיות קיבוצניק ושמו"צניק כאן. במשך שנים התנועה שלי עמדה איתנה ופעלה לאורם של ערכים ברורים וחזקים. אלה אנשים שהצליחו להחזיק בעמדה מורכבת; ידענו להילחם כשצריך ולרדוף צדק ושלום כשצריך. עכשיו הזמן לחזק את ידיהם של אנשי הנגב המערבי.

אני יודע כמה זה קשה לעבוד וליצור ולקיים קהילה, זה מאמץ אינסופי, שמוכיח שיש על מי להישען. אני כאן בלחימה וחבריי ומשפחתי פליטים בארצם, ושלומי כרוך בשלומם. התנועה הקיבוצית שלפני 7 באוקטובר ואחריו מראה מה הם חוסן ואומץ בלתי ייאמן. ואני גאה להיות חלק ממנה.

בזמן שאני כאן אני מבין - סיום הלחימה בלי מיטוט צבאי של חמאס הוא השלמה עם טיהור של 100,000 ישראלים מעוטף עזה. כי הם פשוט לא יחזרו לביתם כל עוד יש לחמאס יכולת צבאית. העמדה המוסרית מכתיבה לגמור את ארגון הטרור הזה.

אנחנו יוצאים ונכנסים לעתים תכופות. כל פעם שאני יוצא החוצה והרוח הקרירה עם האבק האינסופי על הפנים שלי, עולות בי תהיות פוליטיות. יש לי כבר לא מעט מה להגיד, וכבר התחלתי לכתוב, אבל אולי בהמשך, עכשיו כדאי להישאר ברגע של התמונות.