קיבוץ עין שמר
קיבוץ עין שמר
חסר רכיב

קירות צריפי הישן | רבקה גורפיין| עלון עין שמר 1960

חיכינו ליום הזה – ובבואו היה מוזר.

גם טבעי וגם מוזר.

הצריף – צריף השנים הראשונות שלנו בארץ ובקיבוץ, צריף שמצאתיו מפושפש, מרופט, נטול ירק ורוך וחמימות – לא פרח על ידו ולא צל מעליו. וגם בפנימו – עוני יהיר, דלות המסגרת שהייתה לארון ושל הפח שהיה לכיסא.

האם היה קשה?

מרחק של השנים השכיח את הכל, את ייסורי הצמיחה וההעמקה.

הן הכל התרחש בתוך הצריף העלוב, שקירותיו המוטלים עכשיו לרגלי מסערם עלי זיכרונות: כאן בשלתי לכל ייעודי הגדולים: לחברות בקיבוץ, להיותי אישה הבונה את משפחתה, להליכה בשביל האימהות רבת השמחות והצער.

כאן למדתי, סערתי, התייאשתי וידעתי להיצמד מחדש לתקווה. כאן חייתי שלוש-עשרה שנה של חיי בארץ, של חיי בקיבוץ, של חיי במשפחה. שנים כבדות חיים.

מעולם לא סיפרנו את עלבון החיים של משפחה עם "פרימוס". ה"פרימוס" שלי נותר ידיד לכל החיים, ואילו אותה ההוויה הכבדה והמחניקה בשלושה במשך חודשים מרובים, (שמונה חודשים!) למען לפנות מקום לחברת-הנוער הראשונה – זו עדיין חוזרת בסיוטי לילה. מנין שאבנו כוח להלך על פי משברים מבלי להתגלגל לתוכם? להתגרות ביצרים, ברגשות, ביסודות ראשוניים – ולשאת בדיכוי האכזרי אותו דיכאנו ראשית כל את עצמנו – למען קליטה, למען משהו שבאמת לא הכזיב?

החדר היה דל, דל ביותר. בניתי אותו שלב שלב, במו ידי, כמו את חיי.

יצאתי עם בוקר לעבודת-חוץ, לפרדס, לגן, לעצי פרי, למשק-בית – לכל מקום שנשלחתי. ובשובי חיכו לי השתילים הראשונים שנשתלו על ידנו, צלו הקמצני של העץ הנטוע על-ידנו  והוא כעת עומד במלוא פריחת ומעל הקירות המוטלים המובסים, כנועים, מיותרים. ובשובי – לא אחת מצאתי בחדרי איזה עקבות חשודים: הרצפה הייתה שוקעת מתוך עקשנות במקום אחד דווקא, היתה מכוסה פירורי אדמה, אם כי עזבתיה מטואטאת ונקייה. שאלתי את חברי, אך הוא העמיד פנים בלתי מבינות במה המדובר. שלוש שנים עברו מאז השכנותי בצריף זה, עד שיום אחד עם שובי באמצע היום מהעבודה בפרדס גיליתי את הסוד: הפתעתי כמה חברים, שעסקו במירוק הנשק שהעלוהו מהסליק המוסתר ברצפת חדרי. בחדרי, במקום בו חייתי כה הרבה שעות של ימי ולילותיי לא הייתי עדיין ראוייה לבוא בסוד הנשק.

נערים ונערות של שלוש חברות-נוער בילו הרבה זמן בצריף הזה, בחדרי. הייתה להם בו דריסת-רגל בכל שעה משעותינו. חייתי בצריף זה לא רק את חיי הקיבוץ והארץ – חייתי בו את ייאושן ואסונם של גולות, גולה אחר גולה, שנפלה שדודה ושילחה אלינו את ילדיה.

מכאן הייתי פורצת באשמורות לילה שונות לדירותיהם בבית שממול – לשכך את בכיים של נערים ונערות רכים ולשבת איתם בחפירה לעת אזעקות והפצצות ולהשליט מעט ארגה לסערות – רוחם. הקשרים, שנתרקמו כאן בצריף הזה בשיחות עם הנערים והנערות הצעירים, צמחו ונתעשתו בהמשך החיים, ועתה כבר ברור: קשרים נאמנים הם. הם נמתחים מעל שנים של שתיקה ושנים של פרידה, וראשיתם כאן, בתוך הקירות הללו, אשר ספגו הרבה יתמות של נערים והרבה חוסר-אונים של המבוגר.

שלום לעפרכם, קירות צריפי הישן, ביתי הראשון בארץ! כמה רחקתם ממני, כמה רחקתם – עד כי בעמדי כעת ממולכם, הנני רואה את הימים ההם מפליגים ממני, ובקושי אוכל עוד לעקוב אחריהם, קלי-הרגליים וטופפים.

מה כבד הצעד, צעדי העומס, מעת הימים ההם - - - 

 

רבקה

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

מרגש ומרטיט לב

אפרים גנור | 24/9/2021

כמה מרגש ומרטיט לב תאור שעובר ומלטף כחוט השני תקופה. אנשים. שהצניעות. הדבקות במטרה. אהבת הארץ האמיתית איפיינה אותם כל כך. כמה אנחנו רחוקים היום מאותן נורמות. מאותם אנשים נותר רק להתגעגע וכמובן לברך אשרינו שזכינו לדור מייסדים שכזה ..

מירה סמייה

אתר עין שמר | 23/9/2021

הלוואי היום היו צריפים כאלה, לנהל חיים צנועים ושלווים. במקום מבנים בעלי-קומות, אפילו בקיבוצים...
זה מעיק מפני רעש ועוד תופעות לוואי... החיים בקיבוצים כמו הפכו עירוניים. מכוניות פרטיות ועבודה גם מחוץ לקיבוץ, גובה שכר, ובהתאם, גם מצב כלכלי לא שוויוני, כמו מעמד חברתי שונה...
חבל. אכן עצוב על הצריפים.

סבא יצחק שלי

יצחק בן יצחק | 23/9/2021

סבא שלי יצחק הגיע לכאן ב 1950 בערך, שכונת שפירא היתה בתפארתה,

אבא שלי בנו של יצחק דאג לסבא יצחק לעבודה ביצור מזרונים שמלאו בקש ועשב ים,
סבא יצחק קבל חר קטנטן ללא מים ושירותים,(השרותים הציבוריים והמקלחת היו קרובים),
סבא יצחק היהי איש של כבוד פנה למזכירות "אנא הוסיפו שרותים לחדר הדל,אני אממן, השרותים נשאר, ישבו וחשבו אמרו אהלן כולם היו מרוצים.
ואז סבא יצחק נאלץ לעזוב,הבן הגיבור, אבא שלי, התגייס לצבא באמצא שנות העשרים שלו,סבא יצחק נשאר לבד בקבוץ,השרותים נשארו עד היום.  

שפרה ברודצקי

אתר עין שמר | 22/9/2021

גם אנחנו גדלנו בצריף בגני-תקווה. זכרונות. זכרונות ילדות. מוקפים בשדות מצד אחד ופרדסים מצד שני והמון חיות בר ונחשים למיניהם ועקרבים ומרבה רגליים ארסיים….

חנה דנון

אתר עין שמר | 22/9/2021

בחדר הקטן של ההורים שלי גרה כמה חודשים הסבתא שלי. וכך גם אצל קובה בנגבה. עד ששני האחים בנו לה חדר משלה ובלי שירותים בהתחלה.

חסר רכיב