סוף עידן // אבישי גרוסמן

במהלך השנים האחרונות הידלדלה הפעילות התנועתית המשותפת. מחלקות נסגרו, חלק מקומות הבית הושכרו לכל המרבה במחיר וחברי הקיבוצים חדלו לפקוד את המקום. בית התנועה הפך לעוד בית רגיל הממוקם במקום מבוקש בעיר תל אביב. נשארו רק הזיכרונות - של מה שרצינו להיות במציאות הישראלית והקיבוצית. ועם זיכרונות, כמאמר הקלישאה, לא הולכים למכולת.

ועולה המסקנה: תנועה חברתית ורעיונית זקוקה להנהגה ולמקומות התכנסות. כשהתנועה הופכת לארגון כלכלי, ניתן להסתפק בקבוצה קטנה של מומחים ובאמצעים דיגיטליים, כדי לתפעל את המערכת.

התנועה הקיבוצית הפכה לארגון כלכלי בלבד, וכתוצאה מכך התייתר הצורך במרכז שיספק סיוע ארגוני, רעיוני וחברתי לחברי הקיבוצים. התהליך שעבר על התנועה הקיבוצית, עובר במקביל גם על הקיבוצים כיחידות נפרדות.

הרצון להיות "כמו כולם" גובר על הרצון לקיים חברה ייחודית, צודקת יותר, שונה מזו הקיימת מעבר לגדר הקיבוצית.

הפעילות האישית שלי במסגרת בית הקיבוץ הארצי, נשארה בעולמי הפנימי כזיכרון הולך ומתרחק למה שרציתי, שרצינו, להיות ולא הצלחנו.

סוף עידן.